מעט לפני הקמת מדינת ישראל ובעשורים הראשונים לקיומה הגיעו אל אזור הדרום
שלה חלוצים ועולים – מהגרים, רווקים ובעלי משפחות, אנשים חדורי אידאולוגיה
וכאלה שנשלחו לשם שלא מרצונם. כיצד ראו את ראשית חייהם במדבר וכיצד תיארו
את התמודדותם עם המחסור במים, החקלאות המדברית, קשיי הפרנסה או הקושי
למצוא רופא לילדים? כיצד התייחסו אל השכנים הבדואים, אנשי היישובים
היהודיים הסמוכים ואל הממסד? כיצד תיארו את מי שבחרו לעזוב את הקיבוץ,
המושב, העיירה או הדרום בכללותו?
ספרות תיעודית או פרוזה לא בדיונית נמצאת על הגבול שבין היסטוריה לספרות.
כותביה או דובריה הם אנשים מן השורה המבקשים לספר על חלקם באירועים גדולים.
אילנה רוזן קראה עשרות ספרי זיכרונות, רשימות וספרי יובל שכתבו ותיקי
המתיישבים בדרום, ובספר זה היא מציירת תמונה אנושית ואותנטית של חלוצים
מדעת וחלוצים בעל כורחם על שלל גוֹניהם. שלא כוותיקי הקיבוצים, המציירים
עצמם בספרות התיעודית שיצרו כבוקרים ציונים, ותיקי המושבים מצטיירים
בספרות תיעודית ממוסדת כראשי שבטים קדמונים ומתחדשים בו-זמנית, ואילו
אנשי העיירות מתוארים בה כאנשי משפחות עמלנים וידועי נדודים, שיהיו
לימים למייסדי העיירות החדשות.
אלה ואלה צלחו את תקופת הראשית הקשה והתובענית ב'שום מקום', ולא זו
בלבד אלא הפכו אותו במו ידיהם למקום מלא חיים והעמידו בו דורות המשך.
אפשר אפוא לומר על דור הוותיקים בדרום בכללותו כי היו אלה חלוצים
ומייסדים בפועל, אף שלא תמיד בכוח או מתוך הכנה אידאולוגית מוקדמת
וארוכת שנים, ומכאן כוחו וגדולתו.
חלוצים בפועל פונה אל ותיקי הדרום ואל צאצאיהם, חוקרים, מתעדים,
מורים ומתעניינים בהתיישבות ובתקופת הראשית של הדרום הישראלי.