“"אין בכוחה של שום בריה להיאבק עם הלילה ולהכניעוֹ, אם אין היא קוראת אל אחרים שיעזרוה במלחמתה: בשניים הניצחון אפשרי הוא; כשאדם יחיד הוא, ניטלת משמעותו, ניטל כוחו" (עמ' 182).

עשרים שנים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השניה אלי ויזל מפרסם את הספר "שערי היער", רומן שמספר את סיפורו של נער יהודי בתקופת השואה, בארבע מערכות: אביב, קיץ, סתיו וחורף. שלוש העונות הראשונות עוקבות זו אחר זו, והם ממוקמות אי-שם לקראת סוף המלחמה, כנראה ב-1944. דווקא העונה האחרונה, החורף, עוסקת בנער שהפך לאיש שנים אחרי המלחמה, כנראה אי שם בשנות השישים בארה"ב.
בחלק הראשון (באביב) הספר נפתח כאשר הנער מתחבא במערה במעבה היער שם הוא ממתין ללא תוחלת לאביו, ובמקום זאת הוא פוגש דמות פלאית, אפילו מיתולוגית, לה הוא מעניק את שמו שלו - "גבריאל", ואת עצמו הוא מכנה מכאן והלאה בשם הלא יהודי "גריגור". ייתכן שאת הדמות של "גבריאל", שאליה הוא חוזר, ואותה הוא מבקש לאורך כל הספר, אלי ויזל בנה על סמך דמותו הפלאית של "מר שושני", שרק לאחרונה יצא בשם זה סרט דוקומנטרי מרתק מאין כמוהו. בקיץ, בעקבות גילוי המערה על ידי משתפי פעולה עם הנאצים, הנער בורח לכפר של המשרתת הנוצריה שהייתה בביתם לפני המלחמה, ומתחזה לבן אחותה המופקרת שעזבה את הכפר לפני שנים. לאחר שסודו מתגלה הוא מצטרף בסתיו לשורות הפרטיזנים הלוחמים, שם מתברר לו שהמפקד לייב הוא חבר ילדות שלו. הוא יוצר קשרים רגשיים מסובכים עם קלרה, חברתו של לייב ומנסה לאתר את "גבריאל" בבית הכלא המקומי.
החורף, כאמור, קופץ בזמן כמה שנים, אבל האירועים הבלתי נתפסים של המלחמה לא מרפים מהנער, וכך הנער-איש, מגיע בחיפושיו להתוועדות חסידית בבית המדרש של אחד האדמורי"ם. בחלק הזה ויזל מתאר באופן ספרותי, מעמיק ומלא חיים, כמעט מיתולוגי, את המפגש, או את סדרת מפגשים האמתיים, שהיו לו עם הרבי מלובביץ' בשנות השישים המוקדמות. לימים אלי ויזל כתב שמשפט רדיקלי שאמר לו הרבי באותה פגישה, שויזל מביא גם בספר, היה רגע מכונן בקריירה הספרותית שלו. "הדיאלוג הפשוט הזה היה נקודת המפנה בכתיבה שלי". גם בהמשך, לבקשתו של הנער "עשה שאהיה מסוגל לבכות!" הרבי הגיב באופן לא צפוי, שכן הבכי אינו צורה מספקת של זיכוך לסבל העצום של אושוויץ ובוכנוואלד. "זה לא מספיק. אני אלמד אותך לשיר".

העלילה של הספר מיוחדת, אבל היא לא העיקר, היא משמשת בעיקר ככר נרחב למחשבות ולתהיות של ויזל עצמו, ונושאות אופי מתבונן ומעמיק, ספק תיאולגי ספק אקזיסטנציאלי. שאלות שלא באות על פתרונן, אבל מובעות בצבעים עזים, ובקפיצות מחשבתיות מקוריות. כל חלק מהשלושה מסתיים בקתרזיס חזק ועוצמתי, בדיאלוגים ומחשבות שמהוות כתב אישום לחברה האירופאית, לנצרות לדורותיה, לאדם באשר הוא, ובחיפוש אחר המשמעות ואחר קיומו של האל בכל האירוע הבלתי נתפס של המאה העשרים ושל ההיסטוריה האנושית.”