"אני נעלבת אם מדמים אותי לקיר, הרי לא ניתן לטעות. מה שמייחד אותי הוא התנועה המהפכת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש. אף שאני מקובעת (יש נפשות כאלה), אני מסוגלת להיות מופעלת. אני חשה את רצונם של אדוני הבית. די שילחצו על הידית שהיא אפס קצהלי, ומיד אני פועלת כמהופנטת. בעצם עומדם לידי אני מנחשת מה רצונם, אם בפנים החוצה ואם בחוץ פנימה. ודאי תשאלי אותי מה ההבדלים; זה תלוי כמובן בביצועים שלי. כשאני סוגרת, משתנה האוויר. אם קשה לך להבין, דמייני צוללת. את לא מתחת למים אלא כמוה, בדוּלה מן העולם בגובה העולם. זה מעין פטנט מכושף שלחלוטין עובד. את החוץ אני רואה רק בכוח הסוגסטיה. ממוצא הדרך אני מנסה לנחש את המשכה, הכיוון הוא המנחה אותי. אם תשימי לב, אין אינסוף כיוונים. אבל את הפנים אני מכירה היטב. בעצם אני עדה לו, או אם תרצי, מרגלת, כל האינפורמציה חשופה לפני, המריבות, הבדידות, השיגוע