“הספר "דלת חדשה נפתחת..." הינו ספר הדרכה, ועוסק באימון אישי, הידוע גם בכינוי "קואוצ'ינג" מילה שנגזרה מאנגלית: Coaching.
ככל שאני יודעת כל אחד בארץ, יכול להיות קואוצ'ר, ולמרות זאת אני לא חושבת שכל אחד יכול להיות קואוצ'ר. לצערי אין על המאמנים האישיים פיקוח, אתיקה אחידה, ו/או מנגנון אכיפה. לדעתי בגלל שכך השוק הזה פרוץ ולא מן הנמנע שיהיה פתוח לשרלטנים. ככל שידוע לי, עם תחילת המאה הנוכחית, החלו לעגן את הקואוצ'רים באיגודים, אבל הדרך לעגינה אמיתית עוד ארוכה.
לדעתי ולדעת רבים אחרים, השתרשות המושג ,Coaching גורם לא אחת לבלבול, ואני תוהה מה ההבדל והגבול. בין פסיכולוג למנטור או קאוצ'ר? להגיד לכם את האמת, הגבולות קצת טושטשו, ואני לא תמהה על כך. לא מזמן קראתי במרשתת על גורמים מקצועיים, שמתריעים וכועסים על כך במיוחד, מחמת הזילות במקצועות הפסיכולוגיה ותורת הנפש.
הקאוצ'ינג עשה עלייה מארצות-הברית בתחילת המאה הנוכחית, ואט אט נגס בנתח משוק הפסיכולוגים. אני סבורה שאחת הסיבות למעבר ממיטת הפסיכולוג, לישיבה בבית קפה מול מאמן מקצועי, היא הרבה יותר נעימה, וברוב המקרים הפתרונות הן כמעט on-line בעלויות לא יקרות יחסית. נוסף לכך "מימד הזמן" של המאה שאנחנו חיים אין זמן, אנו מבקשים את הכול מיד, כאן, ועכשיו, והקאוצ'ניג נותן את המענה.
ספרו של דני בן-יעקב מגולל סיפורי חיים מחדרי האימון. בקדימון לספר דני מדגיש שכל האירועים הם אמתיים. כל המאומנים בספר, הם אנשים בשר ודם ולא פרי הדמיון. כיון שדני מחויב לשמור על פרטיות וסודיות המאומנים, הוא שינה את שמותיהם, שמות העסקים, מהות עיסוקיהם, אתרי מגורים ואזורי התעשייה , אך הליבה של כל סיפור וסיפור היא אמת לאמיתה!
הסיפורים מרתקים ומעניינים, ואני משוכנעת שכל אחד שיקרא את הספר, ימצא את עצמו לפחות באחד מהסיפורים הללו. אלה אירועים ומעשיות מהחיים מלווים בתהליכים. אל תטעו! הפרוצדורה בדרך כלל אינה מהירה, כפי שהיא מגוללת בספר, אלא ההיפך התהליך בדרך כלל ארוך, עם המון עבודה עצמית.
כולנו יודעים שהרגלים קשה מאוד לשנות וזה ידוע. לדוגמא, תנסו לוותר על הקפה הראשון של הבוקר, או לכתוב ביד שמאל במקום ביד ימין... זה קשה אבל זה אפשרי.
הספר ערוך בפרקים קצרים, שבין פרק לפרק דני בן-יעקב, משלב פתגמים ומשפטים של פילוסופים ידועים, ובסוף כל פרק יש גם מסקנות ותובנות כמו: מה גרם לשינוי? מה למד "X" מהתהליך? נקודות למחשבה, הרהורים, הערות, הארות ונושאים לפעולה.
אני מסכימה לגמרי עם דני בן-יעקב, בכותבו כשאדם ממוקד בתוצאה הוא לא ממוקד בדרך, וכשאדם מסתכל רק על התוצאה הוא עיוור לדרך. זו אמיתה נכונה לכל דבר בחיים, כי מה קורה שהתוצאה המצופה לא מתקבלת? אותו אדם לא יודע איך לתקן את הטעון תיקון, משום שכל הדרך הוא היה עיוור. לכן, פועל יוצא מכך, שההצלחה שייכת לדרך, והתוצאה תהיה שייכת רק לתיקון.
נקודה נוספת מעניינת שמקבלת מקום בספר, היא הבלבול בין הדעות לתחושות. לדוגמא, המזגן בחדרי כרגע ממזג 25 מעלות וזו עובדה, אבל אם חם או קר, זו כבר דעה ותחושה אישית שלי נכון? אני לא אתפלא למקרה שאורח ייכנס לחדרי כעת, ויפלוט שחם לו או קר לו, בעוד אני ארגיש באותה עת מצוין.
דני מגיש טיפים חינם אין כסף, ונוגע במנעד נושאים כגון: איך להפוך הפסד להתרגשות חדשה, הערכה עצמית, סובלנות, תעוזה, אסרטיביות, ואף כיצד להיות הגרסה הטובה של עצמך, ולא הגרסה הטובה של האחר!
כל שינוי דורש הטמעה. לא תמיד אנחנו מוכנים לכך, ולעיתים צריך גם תקופה דגירה, באותה מידה גם יחס אישי של מנהל לכפיפו דורש הטמעה, וחשיבה על העלות מול התועלת. בנוסף לכל מנעד הנושאים שהזכרתי, מצטרף גורם "הפחד מפני הכישלון", ואולי גם הפחד שאנחנו חלשים מדי. אע"פ כן בנקודת זמן זו תצוף השאלה: האם זה האור שבנו ולא האפלה שבתוכנו שמפחידה אותנו יותר מכול? לא לשווא דני בן-יעקב עשה אינטגרציה בין התחושה, למשפט מנאומו של נלסון מנדלה: "זה האור שבנו שמפחיד אותנו יותר מכל, לא האפילה שבתוכנו".
כדי לראות את האמת האובייקטיבית ולא את "האמת שלנו", לעיתים אנחנו צריכים את ההסתכלות של גורם חיצוני. מוכר לכם המשפט: "אורח לרגע רואה כל פגע"? אז הנה הוא כאן ובדיוק מתאים ככפפה למסר של דני בן-יעקב.
לכולנו יש בתחנות החיים צמתים, עיצורי תקשורת, חששות, ולא תמיד, אנחנו מוכנים לקחת אחריות, ולהבין את הדברים. נכון כל אחד מאתנו צריך מעת לעת להביט במראה, לבצע עצירה באמצע הדרך ולהביט מסביב. זה לא קל אבל זה אפשרי.
הספר מתעכב על מספר דוגמאות מהסביבה העסקית והשפעתן על התא המשפחתי. אני מסכימה לגמרי עם דני, שמנהלים לא אמורים לסיים שיחה עם עובדים ב"רות עבור", או "רות סוף". עם כל הכבוד, המנהלים לא אמורים לשבת במגדל הפיקוח בלבד, הם גם אמורים לוודא שהטיס הבין את המסר!
"השגר ושכח" הוא טוב ומצוין, יחד עם זאת צריכה להיות גם תקשורת ופה אני אצטט את דני במילה חדשה שאהבתי: לא להסתפק "בתקצורת"! אני תמימת דעות עם דני, בקשר למערכות יחסים, וחושבת שמערכת יחסים קרובה ואיכותית מכל סוג שהוא, תיצור תוצאה חיובית לאורך זמן.
מצא חן בעיניי שבעריכת הספרים שולבו בכל סוף סיפור, שעורי בית, מסקנות ותובנות, משמע: לא מספיק לקרוא, להבין ולהטמיע, צריך גם לעשות כדי שזה יקרה.
אין ספק שההכרה בבעיה היא חלק מהפתרון בכל פרובלמה. אנחנו אף פעם לא נוכל לשנות את כיוון הרוח, אך אנחנו יכולים לשנות את כיוון המפרש, תחשבו על המשפט הזה של ג'ימי דין. כל כך נכון!
בסוף דבר דני כותב: "האומנם? יש אומרים שכל סוף זה התחלה חדשה..." אכן כן בספר הזה נפתחת הדלת למרחבים, לכלים חדשים, טיפים ותובנות לעשיה.
לסיום מהעמוד האחרון של הספר מדברי מארק טווין:
"בעוד עשרים שנה מהיום,
תהיה יותר מאוכזב מהדברים שלא עשית,
יותר מאשר אלה שכן.
הסר את החבלים.
הפלג מחוף מבטחים.
תפוס את רוחות הסחר במפרשים.
תחקור,
תחלום.
תגלה."
ספר מעניין ומלמד שמעניק ארגז כלים לכל אחד. מומלץ לכל נער, מחנך, מנהל, הורים, עורכי-דין, מנהלי שיווק ומכירות ולמי לא? לכל אחד שנושם.
דני לא מסתיר מקהל קוראי הספר, שקובץ הסיפורי חיים הללו, הם כרטיס הביקור שלו ואמצעי לשווק את עיסוקו כמאמן. (בתוך הספר דני בן-יעקב מפנה את הקורא לפרטיו האישיים הכוללים: אתר עסקי, כתובת הדוא"ל ומספר הטלפון).
קריאה נעימה, מלמדת ומחכימה.
בשורה התחתונה: תתחילו להביט במראה, ואל תשכחו שלא רק למילים יש משקל, אלא גם לשפת הגוף שלנו!
לי יניני
הוצאת עצמית, הדרכה, 189 עמודים, 2018”
