פרולוג


אוליביה


אולם בית המשפט שקט. אני יכולה לשמוע מישהו בירכתי האולם מכחכח בגרונו. אני בולעת את הרוק בכבדות ומנסה להתחמק ממבטיהם, אבל אני על דוכן העדים ואני לא מצליחה להתעלם מהם או מכל מה שקורה כאן.


כולם מביטים בי. ממתינים לתשובה. אני מרגישה שאני נחנקת. זה יותר מדי.


זה מזכיר לי איך זה להיות באותו החדר איתו. עם קייד. עיניי נורות לעברו ושפתיי נפשקות מעט כשאני נזכרת בזמן שביליתי איתו. הגברים האחרים צפו בנו. הוא אמר שיהיה עליי להיות מושלמת עבורו, ואם אהיה מושלמת הוא יעניק לי את חירותי. וכך הוא עשה. הוא גבר שעומד במילה שלו. אבל החופש הזה מרגיש ריקני וחלול. הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולבטל את כל מה שקרה. לא את הזמן שלנו יחד, אלא את המשאלה שהבעתי לצאת לחופשי.


"מיס בל?" שואל התובע, מזעזע אותי וקוטע את חלומותיי בהקיץ.


"כן?" אני שואלת בזהירות, אצבעותיי מתפתלות בחיקי. קצב פעימות ליבי מתגבר. אני לא רוצה להיות פה. הייתי נותנת הכול כדי לחזור.


הם ממתינים שאדבר, שאעיד נגדו ואספק ראיות לכך שקייד הוא אדם רע. שמגיע לו להיכלא, לא רק עבור מה שהוא עולל לי, אלא גם לכל האחרים.


אבל אני לא מסוגלת. הוא עשה את זה כדי לגונן עליי. הוא היה חייב לעשות את זה. קולי נתקע בגרוני, דמי מתחמם ומתקרר בעורקיי בעת ובעונה אחת. המחשבה על כך שאפנה לו את גבי גורמת לי לבחילה.


עיניי מתמקדות בו וכל מה שאני רוצה לעשות זה לרוץ ולהתייצב לצידו. הלוואי שהוא היה יכול לקחת אותי מפה. במקום זה, הוא עומד למשפט ועליי להיוותר פה לבדי להתמודד עם חיי לאחר שהם השתנו לעד.


דמעות דוקרות את עיניי כשקייד מניד את ראשו ומעניק לי חיוך קטן, עצוב. הוא רוצה שאענה להם. הוא רוצה שאהיה ילדה טובה ואספר להם את כל מה שהם רוצים לדעת כדי שאוכל לצאת לחופשי. הגיע הזמן לשחרר, אנג'ל. אני שומעת את מילותיו ואני שונאת אותן. אני לא רוצה לשחרר אותו. הייתי שלו ועכשיו אני מרגישה כאילו אני אף אחת.


"האם את רוצה שאחזור על השאלה?" הגבר הזקן שואל, נועץ בי מבט מבעד למשקפיו.


אני מנידה בראשי. אני יודעת מה הוא שאל אותי. אני יודעת מה הם רוצים ממני.


גופי נרגע כשאני נזכרת איך הוא הכניע אותי, חלק אחר חלק. איך הכול נראה עתה כה מחושב, כאילו הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. כאילו הוא השתמש בי. זה מה שהם כל הזמן אומרים לי, הם אומרים שבגלל זה אני מרגישה כפי שאני מרגישה כלפיו. אבל אז, הרגשתי אחרת. הרגשתי כאילו הוא עוזר לי. חשבתי שהוא היה זקוק לי. הוא באמת נזקק לי.


אצבעותיו החליקו בעדינות במורד עיקול מותניי. "המלאכית שלי," הוא לחש. שפתיו בקושי נגעו בתנוך אוזני, נשימתו החמה שלחה צמרמורות במורד כתפיי. הוא גנח בסיפוק בעוד ידו החליקה למטה עוד. למדתי לאהוב את מעשיו. למדתי להיות מושלמת עבורו.


"מיס בל, עני על השאלה." קולו של השופט מצלצל ברחבי האולם וגופי קופץ ממקומו על הכיסא כאילו קיבלתי מכת חשמל.


אני מכחכחת בגרוני וחושבת מאיפה בכלל עליי להתחיל ומה לספר להם, אם בכלל. ליבי נצבט בקרבי. אני לא רוצה לחלוק את זה איתם. כרגע, הזיכרונות האלה שייכים לי. הם יהרסו אותם. הם יגרמו לי לחשוב שהזיכרונות שלי הם משהו אחר ממה שהם באמת.


הם רוצים שאאמין שהוא מעולם לא אהב אותי ושהרגשות שלי כלפיו הם שקריים. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת במה להאמין. הדבר היחיד שבו אני בטוחה הוא שהתאהבתי בקייד ושעכשיו, בגללו, אני שבורה ומוכנעת מעבר ליכולת תיקון.


-1-


אוליביה


שלושה חודשים קודם לכן


בחילה מטפסת במעלה גרוני. הלוואי שיכולתי פשוט להקיא ולהיפטר מההרגשה הזאת, אבל היא לא נגרמת משתייה מוגזמת או מהרעלת מזון – שום דבר בסגנון הזה. פשוט נמאס לי מחיי ומהמצב המחורבן שאליו הכנסתי את עצמי. מבאס לקבל סירוב בריאיון העבודה התשיעי שאליו ניגשתי. וזה היה מכון יופי. כאילו, באמת?! כל מה שהייתי אמורה לעשות זה קצת הנהלת חשבונות, וזו לא יכולה להיות משימה כל־כך מסובכת. אני מתחילה לאבד תקווה וזה מה שגורם לי את תחושת הבחילה. אין דבר שביכולתי לעשות ופשוט נדפקתי לגמרי.


חלפו שלושה שבועות מאז סולקתי מהאוניברסיטה. הכול באשמת האלכוהול. יש להם מדיניות של אפס סובלנות בנושא. מובן שברגע שזרקו אותי מהאוניברסיטה, איבדתי גם את המלגות שלי, ואובדן המלגות משמעו אובדן ההכנסה שלי, כולל העבודה הזמנית שהייתה לי במשרד הרישום. זה אומר שאם לא אמהר למצוא עבודה באופן דחוף, אדפק לגמרי כשיגיע הזמן לשלם את שכר הדירה.


כאילו זה גם ככה לא החודש הכי גרוע בחיים שלי, אימא שלי לא עונה לשיחות ממני. היא חושבת שהחינוך הטוב ביותר הוא 'אהבה קשוחה'. כן, אני יודעת שדפקתי את העניינים כמו שצריך, אני לא צריכה לשמוע את זה ממנה שוב. זה לא כאילו אני נוהגת לעשות את זה באורח קבע. כאילו הפכתי לאדם נוראי ברגע שהלכתי ללמוד באוניברסיטה. בתיכון הייתי תלמידה מצטיינת בכל התחומים. הייתי חביבתם של כל מוריי. קיבלתי ציון 'מצטיין' בכל המקצועות, כל החיים שלי, למעט אותו ציון 'בינוני מינוס' בקורס לספרות מתקדמת. שתלך להזדיין השפה האנגלית, לקחתי את הקורס הזה רק מפני שהייתי חייבת, כי רציתי לסיים את הלימודים עם תעודה. תמיד הייתי מהתלמידות החנפניות, כפי ששריל כינתה אותי. פאק, שריל. הכול באשמתה!


אני נושכת את שפתי ומצליבה את זרועותיי על חזי כדי לחמם את גופי. אני מנערת את ראשי ומנסה לא לפתח מרירות כלפי כל זה. זו לא באמת אשמתה של שריל. היא אולי הניחה את הבקבוק בידי, אבל היא לא הכריחה אותי לשתות. היא רק ניסתה לעזור לי. בסופו של דבר, לא בכל יום החבר האמיתי הראשון שלך, הגבר שלו הענקת את בתולייך, זורק אותך לטובת מישהי יפה ממך.


דמעות דוקרות את עיניי אבל אין שום מצב שאבכה בגללו. אין לי בעיה לבכות על אובדן ביטחוני העצמי, לעומת זאת, מפני שהחרא הזה כואב. כששאלתי אותו איך הוא יכול פשוט להיפרד ממני כך, כאילו למערכת היחסים שלנו לא הייתה כל משמעות בעיניו, הוא פשוט משך בכתפיו ואמר שהציצים שלה גדולים יותר. אידיוט מזוין. איך בכלל התאהבתי בו אי פעם?


דניאל קרוסט הוא מדליק ואתלטי, ובאמת ידע איך להפעיל עליי את הקסם האישי שלו. אבל הוא אידיוט מחורבן. ידעתי את זה ועדיין נפלתי ברשתו. בכל זאת פישקתי את רגליי עבורו ונתתי לו לקחת את החלק בגופי שבו הוא חשק. אני מאשימה את ההורמונים המזוינים שלי. הוא גבוה וכתפיו רחבות. הוא שיחק בקבוצת הרוגבי ויש משהו בגברים שמתרסקים זה על זה, שיודעים לספוג את הברוטליות הזאת. זה תמיד גרם לכוס שלי לפעום בתשוקה. לא למדתי במגמת ביולוגיה אבל ידעתי בוודאות להאשים את ההורמונים המחורבנים שלי.


הייתי מטורפת מתשוקה כלפיו, לא מאוהבת.


סוף סוף היה לי חבר וחברים. חברים אמיתיים שאהבו אותי כפי שאני. לשריל הייתה אולי השפעה רעה עליי ולא היה לה מושג איך העולם האמיתי עובד, אבל עמוק בפנים באמת היה לה אכפת ממני. עם זאת, שתיית אלכוהול במעונות הסטודנטים הייתה צעד טיפשי.


צעד פאקינג מטופש. אני רק הלכתי לשם כדי לבכות על כתפה של אודרי על הכול, אבל במקום זה מצאנו את עצמנו שותות. אני זוכרת שאפילו חשבתי שאנחנו צריכות ללכת לדירה שלנו אם אנחנו רוצות לשתות. שיט, זו הסיבה העיקרית לכך ששכרנו דירה מחוץ לקמפוס מלכתחילה. אבל הרגשתי נורא וחברותיי היו שם כדי לתמוך בי, ואילו אני פשוט רציתי לשפר איכשהו את הרגשתי.


אני פאקינג שונאת את האחראי על המעונות שתפס אותנו על חם. אני נשבעת שמקל תקוע לו בתחת. הוא יכול להישרף בגיהינום מבחינתי. בעוד חודשיים אהיה בת עשרים ואחת, ושריל בעוד שלושה חודשים.


האחראי על המעונות כזה נפוח מחשיבות עצמית ואוהב להעמיד פנים שהוא עושה את זה מ'הסיבות הנכונות', אבל ברצינות – הוא יכול ללכת להזדיין מבחינתי. הוא לא חיבב את אודרי מאז שהיא סובבה לו את גבה השדוף וסירבה לחיזוריו ביום ההכוונה לסטודנטים חדשים. זה הסיפור האמיתי – זו הנקמה המטומטמת שלו.


למזלה של אודרי, היא לא הייתה בחדר כשזה קרה, כיוון שיצאה לקנות עוד משקאות. בזמן שהיא טיילה בחנות המשקאות, אנשי האבטחה של הקמפוס פרצו אל החדר. היא יצאה נקייה מכל הסיפור בעוד אנחנו זכינו למגף בתחת.


אז עכשיו אני בנקודת השפל של חיי.


מה שהורג אותי לגמרי היא העובדה שהוריי מסרבים לדבר איתי. אני לא מבינה את זה. אני יודעת שהם מאוכזבים ממני והכול, אבל הטיפול בשתיקה שלהם לא עוזר לי. כל מה שזה עושה זה להכאיב לי. אני עוצרת על קצה המדרכה וממתינה בצינת הערב היורד, מחבקת את עצמי בזרועותיי. רגליי קופאות מקור מפני שלבשתי חצאית צרה לריאיון, אבל לפחות היה לי את השכל לקחת את סוודר השניל הבהיר שלי. אני בוהה ביד האדומה שבתמרור מעברו השני של מעבר החצייה וממתינה.


הכביש ריק בשעה הזאת של הלילה, אבל היד אדומה וזה אומר שאסור לחצות, לכן אני לא חוצה. אני לא נוהגת לשבור את החוקים. אני נובחת החוצה צחוק קצר לנוכח המחשבה. בפעם היחידה בכל החיים הדפוקים שלי ששברתי את החוקים, נתפסתי על חם. ועכשיו, כל מה שעבדתי עבורו קשה כל החיים, מתפורר לנגד עיניי. דמעות שוב דוקרות את עיניי והפעם הן מצליחות לחמוק להן ולגלוש על לחיי.


אני נושפת אוויר באיטיות ומנסה להירגע. אני מנגבת דמעה תועה בשרוול הסוודר ומתחילה לצעוד ברגע שהאור מתחלף לירוק. מסקרה מכתימה את שרוולי עכשיו, אבל לא אכפת לי.


אני מרגישה כאילו אני מנסה למצוא את האיזון בעודי עומדת על חודה של סכין, והיא חדה כתער. מצד אחד, אולי אכפת לי יותר מדי מהכול וכואב לי הלב מהאכזבה שגרמתי, שלא לדבר על האכזבה שאני חשה מעצמי, אבל מצד שני, אני שמה זין על כל זה. הקשחתי את ליבי לכל הסובבים אותי שלא היה להם אכפת מספיק ממני כדי לנסות ולעזור לי.


אני בולעת בכבדות. הם לא חייבים לעזור לי. אף אחד לא חייב לי דבר, וזה בסדר לגמרי מבחינתי. יש לי תוכנית. זה לא עומד להרוס אותי.


נכון, סולקתי מאחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה, אבל אני יכולה להתקבל לאחרת. אם רק אצליח למצוא עבודה, אוכל לשרוד עד פברואר, לפחות. ואז כבר אדע אם התקבלתי למקום אחר. אני בטוחה שאוניברסיטה אחרת תקבל אותי אל בין שורותיה. הם לא יכולים להחזיק נגדי לנצח את המעידה שלי, בייחוד שדברים מסוג זה קורים כל הזמן. אני פשוט שמחה שהם החליטו לא להגיש נגדי תלונה, ולכן אין לי רישום פלילי. בכל הנוגע לתיק האקדמי שלי, יהיה מביך בטירוף להסביר שסולקתי מהאוניברסיטה מפני ששתיתי אלכוהול בקמפוס, אבל אעשה כל מה שאני צריכה כדי להתקבל ללימודים.


כבר הגשתי מועמדות לקבלה ללימודים לעשרים אוניברסיטאות במדינה. הגשתי מועמדות לארבעים מקומות עבודה. אמשיך להגיש את מועמדותי לכל עבודה פנויה עד שמישהו ייתן לי הזדמנות. אני בטוחה שהפרופסורים שלי מאוכזבים ממני, אבל לפחות חלק מהם היו אדיבים מספיק להציע לי את המלצותיהם. ליבי מתעוות בחזי. אני שונאת לגרום לאנשים אכזבה. בייחוד לאלה שאני מעריכה במיוחד. אני רואה בעיני רוחי איך ד"ר גריפינס הנידה בראשה קלות ושפתיה נפשקו בתדהמה, כשסיפרתי לה שעליי לעזוב.


אכזבה.


ובכן, גם אני מאוכזבת מעצמי, לא פחות ממנה.


אני ממשיכה לצעוד במורד המדרכה ומתחילה להרגיש מאוד שלא בנוח. הרחובות כל־כך שקטים, לעזאזל. אין אף אחד סביב. הכול נראה מת. אני די רגילה לצעוד ממקום למקום, גם בשעות מאוחרות בלילה, אבל לא בצד הזה של העיר. אני אפילו לא יודעת מה השעה. אני צריכה להיות בבית בשעה כזאת, לא פה בחוץ. ברור שזה לא הצד הכי בטוח של העיר אבל פשוט לא יכולתי לחזור לדירה כשאין לי שום בשורות לבשר לשריל.


אני זו שדואגת לרווחתה, אבל כרגע אין לי כלום, לאף אחת מאיתנו. לא יכולתי לספר לשריל שלא התקבלתי לעבודה ושאין לי אף תוכנית אחרת כרגע כי היא הייתה מאבדת את העשתונות מפני שאין לנו כסף. היא בחורה די פרועה שמעולם לא הייתה צריכה לדאוג בנוגע לשום דבר בחיים שלה. אני אוהבת את רוחה החופשייה והכול, אבל התכונה הזאת שלה צריכה להיות קצת פחות דומיננטית אצלה לאחר שההורים שלה ניתקו אותה מחבל הטבור. אבל היא לא כמוני. היא מעולם לא עבדה יום אחד בחיים שלה. עם החסכונות שהיו לי והמלגות, הצלחתי לשלם את שכר הלימוד בכוחות עצמי. אבל לא שריל פלטשר. אני לא חושבת שידיה, העשויות במניקור מושלם, אי פעם נאלצו לעבוד בעבודת כפיים, וזה בסדר אם את לא חייבת, וזה לא כאילו היא בחורה מפונקת שזורקת לי את זה בפרצוף בכל הזדמנות. אבל ההורים שלה היו מעוצבנים בטירוף בגלל כל הבלגן והפסיקו לגמרי את תמיכתם הכלכלית. זה לא כאילו היא לא מנסה – היא הגישה יותר בקשות עבודה ממני, אולי גם מפני שאין לה כל כוונה לחזור ללימודים. גם ככה היא לא הייתה סגורה על כך שהיא בכלל רוצה תואר, מפני שאין לה מושג מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה.


התוכנית הכי טובה שיש לי כרגע כדי להצליח לשלם את שכר הדירה היא להתחיל למכור את החפצים שלנו, וכשאני אומרת 'החפצים שלנו', אני מתכוונת לחפצים שלה. ארנק או שניים מהקולקציה שלה יספיקו. אבל אני לא מתכוונת לבקש ממנה. הארנק שבו אני משתמשת ביום-יום הוא ארנק שקניתי במכירת חיסול ב'טרגט' לפני כמה סמסטרים. קשה לומר שהוא זוהר, או שווה משהו. הוא ממש לא כמו הארנק החדש של שריל, ארנק עור מתוצרת 'מייקל קורס' שפרפרים מוטבעים עליו. ובכל זאת לא אבקש ממנה. לא ארצה להעמיד אותה במצב לא נוח, גם אם זו האפשרות היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה כרגע.


אני רואה כמה גברים הולכים על המדרכה כמה עשרות מטרים לפניי. הם ממוקמים מצידו השני של הרחוב ועושים את דרכם לכיווני. אני לא אוהבת את זה. הם מדברים וצוחקים, נהנים. הם לא נראים מאיימים, אבל בכל זאת – בחורה שהולכת לבד ברחוב ומולה שלושה גברים... אני פשוט לא אוהבת את זה.


יש סמטה משמאלי שמתחברת לרחוב הראשי, רק כמה גושי בניינים מהדירה שלי. כשאני עומדת בפתחה, אני יכולה לראות את קירותיה עד לקצה השני. כמה מכוניות חונות ברחוב מעברה השני ולבד מכך, הסמטה ריקה. אני אפילו לא מהססת כשאני פונה שמאלה כדי לקחת את הקיצור במטרה להגיע לאזור מאוכלס יותר, אל הביטחון. אני די בטוחה שזאת דרך קיצור הביתה. כך אני חושבת, בכל אופן. חשוך מאוד, ודברים תמיד נראים אחרת כשחשוך. אני צועדת מהר יותר וממקדת את עיניי באור שבוקע מקצה הסמטה. אני כבר בחצי הדרך לסופה של הסמטה כשלפתע אני שומעת צעקות. ליבי קופץ בחזי ונשימתי נעצרת. אני נרתעת באופן אינסטינקטיבי צעד לאחור וכמעט נופלת על ישבני מבהלה.


אלה צעקות כעס. יותר משני גברים מתווכחים בשפה שאני חושבת שהיא רוסית. או אולי גרמנית. אני לא יודעת. כל מה שאני יודעת הוא שאני לא מבינה מילה ממה שהם אומרים ואני לא צריכה להיות פה. אני מביטה מעבר לכתפי לרגע אבל אני לא יודעת היכן שלושת הגברים שראיתי קודם. פאק. פאק.


אני לא יודעת מה לעשות. הצעקות מתגברות ומתקרבות אליי. ליבי הולם בחזי. אני מרגישה אבודה ולכודה וגרוני מתכווץ בפחד.


יכולתי פשוט לרוץ הכי מהר שאני יכולה עד שאגיע לקצה הסמטה, הפתח גדול מספיק כדי לאפשר למכונית לעבור בו, אבל הם נשמעים ממש קרובים. אם הם ראו אותי, הם לבטח יהיו מסוגלים לתפוס אותי לפני שאגיע אל הצד השני.


אני נושמת נשימה עמוקה ומעזה לגנוב הצצה כדי לראות מה קורה. הנשימה שלי מאיטה והדבר היחיד שאני מצליחה לשמוע זה את דמי השועט בעורקיי, הולם באוזניי. הלב שלי פועם כמו תוף, הרבה יותר מדי חזק. הם עלולים לשמוע אותי. הם עלולים לראות אותי. אני מרגישה סוג של הקלה כשאני רואה שורה של פחי זבל החוסמת את המעבר. אני יכולה לראות מה נמצא מעבר להם. אולי עשרה מטרים ממני, קבוצה של גברים נאספת במגרש חנייה של מחסן.


אני לא יודעת מה מתרחש, אבל זה לא טוב. עד כה, אף אחד לא הבחין בי מפני שאני מציצה מעבר לפינה בזהירות. אני יכולה לרדת על ברכיי ולזחול על העפר והחצץ בתקווה שאצליח להתחמק בלי שמישהו יבחין בי, אבל במקום זה אני צופה בהם משותקת, לא מאמינה למראה עיניי. גבר אחד בולט מהאחרים. זו לא רק החליפה שהוא לובש, שנראית כאילו נתפרה במיוחד עבורו ועומדת בניגוד משווע לחולצות המהוהות ולמכנסי הג'ינס הדהויים שלובשים כל האחרים. הוא אחד הגברים הגבוהים בחבורה וכתפיו הרחבות ממלאות את הבד העשיר העוטף בשלמות את גזרתו הנפלאה. אבל זה לא רק זה. הנוכחות שלו עצמה היא כוח דומיננטי, שולט. האוויר האופף אותו רוטט עם נוכחותו. הוא אדם מסוכן. האחרים אולי רעים, מרושעים אפילו, אבל הגבר הזה חסר רחמים, מחושב, ומשהו אומר לי שהוא מסוגל להתחמק מהכול. הוא אדם שלא רגיל לקבל סירוב כתשובה, ומסיבות מובנות. הצללים שבפניו רק גורמים לעצמות לחייו הגבוהות והחדות להיראות אפילו חמורות יותר. זיפים קצרים מכהים את קו הלסת שלו.


הוא יפה בדרכים הכי גרועות – הוא נראה כאילו הוא יכול לשבור אותי לשניים בלי לחשוב פעמיים. אולי אפילו בלי כוונה.


הוא מיישר את חולצתו המעומלנת שבולטת מתחת לז'קט חליפתו שצבעה כחול-צי, אקדח אחוז בקשיחות בידו, אצבעו על ההדק. הוא בקושי מצליח להכיל את זעמו ואני יכולה להבחין מכך גם ממקום מחבואי. הוא מקשיב לגבר שצורח בעודו נגרר על ברכיו למרכז המעגל. גבר אחר, ריקי, צורח בחזרה. לפחות כך אני חושבת שמכנים אותו, מפני שכך זה נשמע באוזניי כשהם קראו בשמו. אין ספק שריקי הוא האחראי על קבוצת הגברים, שברובה לובשת מכנסי ג'ינס כהים, חולצות טי של 'הנלי' או קפוצ'ונים.


כולם, מלבדו.


כולם נתונים למרותו של ריקי, מלבד הגבר עם הכוח המוחלט.


האקדחים שלהם מכוונים אל הגבר הניצב על ברכיו במרכז המעגל, לא חמוש. שני גברים דוחפים את כתפיו כלפי מטה, מכריחים אותו להישאר בתנוחה הזאת.


"לכו להזדיין! לכו כולכם להזדיין!" צורח הגבר שכורע על ברכיו ויורק על הקרקע.


"אז זה נכון!" צועק אחד האנשים האוחזים בו.


"מתחזה מזדיין! שקרן מזדיין!" הגברים צועקים, כמעט מזמרים את המילים יחד. אני מבינה בבהלה שהגבר הכורע על ברכיו הוא, ככל הנראה, שוטר במסווה. אני מחפשת באצבעות רועדות וגמלוניות אחר הטלפון בארנקי. אני חייבת להזעיק עזרה.


"מה סיפרת להם?" שואל ריקי. באנג! אני כמעט צורחת ונאלצת לכסות את פי בידי כשהד הקליע מצלצל באוזניי מקירות הסמטה. הטלפון שלי נופל אל הקרקע והמסך נשבר מעוצמת הפגיעה.


ליבי מפסיק לפעום לרגע כשריקי צועק ותופס בכתפו של השוטר. איכשהו, אני לא חושבת שהם ראו או שמעו אותי. הם מתמקדים בשוטר, שעדיין כורע על ברכיו, תופס בכאב ברגלו הפצועה.


"בפעם הבאה אירה בגולגולת שלך." ריקי מתקרב לאיש ומצמיד את האקדח לרקתו, מסובב את הקנה כדי לענות אותו. "מה סיפרת להם?"


האדם מנסה לצחוק למרות שברור שהוא נתון בכאבים עזים. "תעשה את זה כבר. לעולם לא תוציא ממני דבר," הוא נוחר כשדם מכתים את מכנסיו. הצבע כה כהה עד שהוא כמעט שחור.


לא! לא! אני חייבת לעשות משהו. בעודי מתכופפת כדי להרים את הטלפון השבור, האיש בחליפה הכהה נע קדימה. הס משתרר בין הנוכחים, למעט ריקי, שמקלל ומשמיע איומים שלא נראה שמשפיעים על השוטר הסמוי.


"זה נכון?" קול עמוק ועשיר שואל ברוגע שנראה לא אמיתי. קול נקישה עז מאקדחו גורם לי לצעוד צעד אחד קדימה. ראשי רועד. לא. לא.


יש שקט. כולם ממתינים לתשובתו, אפילו ריקי.


"לך תזדיין, חתיכת פושע מחורבן."


"איך קראת לי?" קולו של האיש עולה באוקטבה, מאיים. הוא מצביע באקדחו לעבר ראשה של המטרה שלו.


"אתה באמת עומד להכריח אותי לחזור על זה?" שואל האיש הפצוע, אבל קולו נשבר. הפחד מפני מוות מיידי מחלחל אליו לבסוף. ועם זה, גזר דינו הוחלט. ירייה אחת, באנג, והוא נופל על הקרקע. האיש בחליפה מרים את זרועו שוב ויורה בו כמה פעמים נוספות. אני לא יכולה לראות אבל אני שומעת את היריות מצלצלות באוזניי, שוב ושוב. באנג! באנג! באנג!


אני מנידה בראשי בחוסר אמון, דמעות זולגות מזוויות עיניי. הם הרגו אותו וראיתי את הכול. דמי קופא בעורקיי ותחושת בחילה מאיימת להכניע אותי.


ואז אני צורחת. אני צורחת חזק יותר מכפי שאי פעם צרחתי.


זרועות חזקות ולא סלחניות אוחזות במותניי ובחזי ואז יד מוטחת אל פי כדי לבלום את צווחותיי. אני נאבקת נגד מה שאני מרגישה שהוא קיר לבנים שאוחז בי בחוזקה, מצמיד את גבי אליו. נתפסתי. אני נתפסתי. אני נלחמת על חיי, ציפורניי מתחפרות בעורו, מנקבות ושורטות אותו אך ללא תוצאה ממשית. הוא גבוה בהרבה ממני אז הוא מרים אותי בקלות וכורך את זרועו סביב צווארי, חונק אותי. אני נאבקת ככל שאני יכולה אבל זה חסר טעם, אני כבר מרגישה שאני מתחילה לאבד את ההכרה. הדבר האחרון שאני רואה לפני שכל עולמי משחיר, הוא את הגבר בחליפה מביט לתוך הסמטה. מבטו האינטנסיבי מתמקד רק בי.