"נו, אז אגתה ואני טיילנו ביער, לראות את הביימעלעך... אבל פתאום שמענו רעש כזה מאחורה... כמו שמישהו עושה פוּ חזק מהפה שלו, כמו קול של משוגענער או פּיפּערנאָטער, ומשהו רץ מאחורה,
שנעל־שנעל, רץ מהר מאוד כמו איזה שוואַרץ־יאָר. אז התחלנו לחזור לקיבוץ, וכשהתחלנו ללכת ראינו שוב את הדבר הזה הולך לפנינו, וקצת היינו מצליחים לראות אותו באור של הלבנה, לראות את הקצה של הזנב שלו, זה היה משהו נורא מאוד..."
כך מספר זוג עולים חדשים בחדר אוכל מלא בקיבוץ ותיק. מזכיר הקיבוץ מבטל את הדברים כהזיה של יהודים גלותיים ובכל זאת מתעקש כי "אף אחד לא יוצא ליער בלי רשותי". רענן, בנו שחזר לקיבוץ לאחר קרבות מלחמת השחרור, אינו שומע בקול אביו. הוא לועג לפטפטת של הדור הישן, אוחז ב"סטן" ויוצא אל היער לגמור את הסיפור. עיניו של מזכיר הקיבוץ מלוות את צעדי בנו הנבלע בחשֵכה ושפתיו מדקלמות בלחש: "יצא רענן אל היער, אל היער יצא העלם, אל ממלכת העצים בא הצבר הפלמ"חניק, נזר הבריאה, כדי להרוג את חומבבה שומר היער."
הסיפורים של יעד בירן נעים בחופשיות בין מציאות לדמיון, בין אוקראינה הפוסט־סובייטית למחתרת יידישיסטית בתל אביב של ימינו ועד לדיסטופיה כנענית. סיפורים יפים, חכמים ומדויקים, שהיידיש זורמת בעורקיהם. גיבורי הסיפורים רגישים ונועזים, נוגעים ללב ומסעירים את הדמיון, ועלילותיהם פורצות גבולות ופותחות צוהר אל מיתוסים עתיקים ותרבויות נשכחות במזיגה פרועה של דרמה והומור.
בדרך מבבל לאיי יוון, מדרום אמריקה לירושלים, שולח בירן דרישת שלום ספרותית לבורחס, לקפקא ולאומברטו אקו, וגם למנדלי מוכר ספרים, לי"ל פרץ, לאהרון מגד ולילקוט הכזבים. ביד אמן הוא תופר זה אל זה קרעי עולמות עתיקים וחדשים, ריאליסטיים ופנטסטיים.