במחקרו שובר המיתוסים מציג פרופ' ישעיהו פרידמן פרספקטיבה חדשה על המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הוא מראה שהממסד הבריטי קיווה שהערבים ימרדו נגד טורקיה ויקדמו בברכה את הבריטים כמושיעים. שריף חוסיין, לימים מלך חג'אז, אמנם מרד, אך לא מטעמים לאומיים. בראשית המלחמה הוא ניהל בו-זמנית משא ומתן עם הבריטים ועם הטורקים, אבל לאחר שגילה שהטורקים מתכוונים להתנקש בחייו, החליט להתאחד עם הבריטים. בכל תחומי הסהר הפורה לא היה מרד ערבי; היו אלה החיילים הבריטים, האוסטרלים והניו-זילנדים שהביסו את הצבא הטורקי. תומס לורנס ("לורנס איש ערב") וסר מרק סייקס קיוו להחיות את הלאומיות הערבית ולבנות מזרח תיכון חדש. שניהם נחלו אכזבה. הערבים התקוממו נגד חדירתן של מעצמות זרות נוצריות והשתוקקו לשוב לחיקה של טורקיה. גם האמיר פייסל הפך לחסיד הרעיון הפן-ערבי. התוכנית נתמכה גם על ידי הממשל הצבאי הבריטי, שהתכוון בזאת לחסל תביעתה של צרפת לסוריה. הקצונה הבריטית גילתה עוינות כנגד הציונית והייתה אחראית למאורעות ירושלים באפריל 1920. בשנות העשרים, בניגוד ליחסה העוין של משפחת אל-חוסייני ובני בריתם בפלשתינה, הפלאחים, שהיו רוב באוכלוסיית בארץ ישראל, לא גילו כל איבה כלפי הציונית. הם טענו שהקדמה והשגשוג תלויים ביחסי אחווה בין יהודים לערבים, וראו במפעל ההתיישבות הציוני מקור של ברכה לארץ כולה. פרידמן טוען שבמדיניות נכונה הסכסוך הערבי-ציוני לא היה בלתי נמנע; האחריות הייתה בידיו של הממשל הבריטי.

שם הספר
שאלת ארץ-ישראל בשנים 1918-1914 - מערכת היחסים שבין בריטניה, הציונות והערבים
גרמניה תורכיה והציונות 1918-1897
מיתוס של כפל ההבטחות
מיתוס של כפל ההבטחות : בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915