מירית רוקדת, מרגישה עצמה מרילין, עושה צעד לא נכון ונופלת. נשמע צחוק אנשים, והם מצביעים; מירית היא תצוגת גן חיות, קרקס ,היא אוספת אחריה את כוס הזכוכית ובקבוק המים ויוצאת מהגן מבוישת. היא שבה לבית הריק, בוכה עד שנרדמת. היא מתכוונת לקום על הרגליים ולהתנער, אבל לא מצליחה.
מירית שקועה וחולמת שיש לה אלפי ראשים ואלפי זרועות כבדים, מפלצת, תחתיה רק זוג רגליים דקות ;היא מוכרעת, נופלת על הברכיים כמתחננת ומשתטחת על הרצפה.
מירית ישנה. גדי מביא את נגה מן הגן ומכין לה ארוחת צהריים זריזה. יש תזוזה בבית. נשמעות צלחות מקרקשות, צלילי חרסינה עדינה, ומתכות של סכינים ומזלגות, וצחוק קטן של נגה, נגה ילדה שמחה. היא מספרת על היום שעבר עליה בגן, ועל החברים הקטנים שאומרים דברים מאוד מצחיקים, בטעויות של דיבור ומשחקי משחקים. וגדי מקשיב ומחייך. אם היה יכול, והיה לו פנאי, היה משחק עם נגה כל היום. גם מירית אוהבת לשחק עם נגה, בפארק היא עשתה לה גלגלון על אף שאחת הרגליים זזה לא מספיק רחוק מהגוף, ונגה לא הבינה איך עושים גלגלון וניסתה להתגלגל לא נכון. היא התגלגלה על הראש. אבל זה היה שיעור, וילדים לומדים מאוד מהר.
מירית ישנה. גדי שולח את נגה אל השכנה וחוזר אל הקיוסק. לפתע היא מתעוררת לבית ריק. שוטפת פנים במים קרירים. זה נעים.
- בכיור המים סובבים לאותו הכיוון, מה הכיוון שלי? לאן הסתובבתי, גדי? דבר גרם לי להתעלף בסיבובים, איני יודעת מהו. יש לך שאלות קשות, גדי. אל תתנצל. הנה אתה רואה אותי מחייכת.
למה בזמן אחר אמרת שאתה מפחד? אל תפחד, אני לא מפחידה, נכון?
התקלחתי והראיתי לך פצע שור. שור שבלבלו אותו ליצנים, נבהל ורץ לכל הכיוונים, הייתה לו הסתבכות ברגליים ולא קם עוד. ירו בו. לא נשמעה זעקה. זה הפצע. "פצע מסכן", אמרת. הבנת את הפצע? אולי לעולם לא תבין. אבל הצעת ידיים לחבק. שמירה הדוקה. דאגה טובה. זה לא רצון פוגע. זו שירה.
גם אני חיבקתי; הייתה לי תינוקת, רקדנו את ולס ההירדמות, מזכרת לזמן שתגדל. יש לה ידיים כמו שלך, גדי, לכן בקרוב אהיה לנגה כבר קטנה מדי.
אני, בשארית כוחותי, נשארת אימא.
