“אביב גבע השתחרר מכבלי הכתיבה. ללא מסגרות וצורות מוכרות של משפטים סגורים, גבע מחבר מילים שלא בהכרח מתחברות, אבל בספֵירה היותר גבוהה שלהן, הן משלימות אחת את השניה.
כי לכל מילה יש את המשמעות הראשונה שלה, אבל יש לה גם את התחושה שהיא נותנת. פיסקה אחר פיסקה, נחשף הקורא לרמה האחרת של המילים, לכתיבה ברמת התחושות.
אחת היציאות הספרותיות הגדולות שאני מכיר”
פאשי לוין, תסריטאי
והנהו בּרין הסולטן יושב,
על מאורעות הימים האחרונים חושב.
לטכס עצות יש חיש ומהר,
אל אדונים לפנות ואוזניהם לסבר.
נפתלת למכביר תהא השעה,
אך בלבו גמר על זו החלוקה.
ואת מעשיו לעד ייזכר,
את היער ישנה לבלי הכר.
ברבות השנים עוד עליו ידובר,
על המלך בּרין, אשר בישר בכיכר.