“בסוף שנות ה-80' ערכו קישון ולונדון שבוע של דו-שיח, לרגל מלאות 65 שנה לקישון (יליד 1924). בשבוע הזה סיפר קישון על הרקע הביוגרפי שלו שעד אז היה ידוע רק ממה שבצבץ פה ושם מתוך ההומרסקות שלו. הספר הזה הוא פריו של השבוע הזה. חלק גדול בספר מוקדש לשנות ההישרדות של קישון בהונגריה הפרו-נאצית הנלהבת. רצף של מקרים ממוזלים במיוחד שמר עליו בין החיים. בתום המלחמה התמסרה הונגריה באין ברירה לכוחות "הקידמה" ו"המחר", כפי שקישון קורא להם בלעג מר, קרי ברית המועצות. קישון המוכשר השכיל להצליח במולדתו בזכות כישורי הכתיבה שלו ובזכות תושייתו, אך סבל קשות ממכבש הלחצים האידאולוגי שעיוות ומחץ כל חלקה טובה שעוד נותרה בחברה ההונגרית. קישון נמלט, גם כן במזל גדול, והגיע לישראל עם רעייתו הראשונה. מכאן והלאה לא פסק מסלול הנסיקה של העולה החדש ברוך הכשרונות. קישון מרבה לספר על עלבונו מחוסר הפירגון המספיק שזכה לו בארץ. לונדון לא מרחם ואומר לו ש"טענות הקיפוח" שלו "כבר יצאו לכולם מהאף". קישון גם מפרט על גישתו לחיים, לאידאולוגיות, לאופי האנושי, לפלסטינים, לעדות המזרח, לשמאל הישראלי, לגוש אמונים ועוד. השקפת עולמו ימנית. הוא מנסח אותה בחדות, בחריפות. לעתים טענותיו מבריקות בפשטותן. דרך התישאול של לונדון הפריעה לי לעתים קרובות. לונדון מטיח בקישון לאורך הספר שהוא צבוע, שהוא נהנתן, שהוא בכיין ומתקרבן, שהוא פשיסט ולאומן, ועוד. למה זה צריך להיות כך? נדמה לי שבתקופה שבה הספר הזה נולד התייחסה הברנז'ה העיתונאית והאמנותית בהתנשאות מלאת ביטחון עצמי אל מי שהשקפת עולמו הייתה ימנית ושסל התרבות שלו לא כלל כמה רכיבים הכרחיים לטעמה. מנקודת המבט הזו זהו מסמך עגום שעשוי להסביר לא מעט על התהליך הסוציולוגי המורכב בישראל של יחסי אליטה-כל השאר. אך נניח לזה, כי זה לא העיקר. סך הכל היה לי מעניין מאד להתוודע להיבטי העומק באישיות ובהשקפת העולם של האיש שהצחיק אותי כל כך הרבה. מתוך שלל הסיפורים והאנקדוטות הגודשים את הספר בחרתי בשתיים: 1. במחנה העולים "שער העלייה" פגש קישון לראשונה בחייו יהודים מארצות ערב. בתחילה נרתע, אך מהר מאד למד להעריך. על דמותו של שכנו למחנה בנה את דמותו של "סאלח שבתי". 2. קישון היה חובב שחמט פעיל במיוחד. פעם שיחק עם אנטולי קרפוב (!). קרפוב עשה את צעדו הראשון במשחק, קישון חשב מעט והודיע "נכנע".”

“בסוף שנות ה-80' ערכו קישון ולונדון שבוע של דו-שיח, לרגל מלאות 65 שנה לקישון (יליד 1924). בשבוע הזה סיפר קישון על הרקע הביוגרפי שלו שעד אז היה ידוע רק ממה שבצבץ פה ושם מתוך ההומרסקות שלו. הספר הזה הוא פריו של השבוע הזה. חלק גדול בספר מוקדש לשנות ההישרדות של קישון בהונגריה הפרו-נאצית הנלהבת. רצף של מקרים ממוזלים במיוחד שמר עליו בין החיים. בתום המלחמה התמסרה הונגריה באין ברירה לכוחות "הקידמה" ו"המחר", כפי שקישון קורא להם בלעג מר, קרי ברית המועצות. קישון המוכשר השכיל להצליח במולדתו בזכות כישורי הכתיבה שלו ובזכות תושייתו, אך סבל קשות ממכבש הלחצים האידאולוגי שעיוות ומחץ כל חלקה טובה שעוד נותרה בחברה ההונגרית. קישון נמלט, גם כן במזל גדול, והגיע לישראל עם רעייתו הראשונה. מכאן והלאה לא פסק מסלול הנסיקה של העולה החדש ברוך הכשרונות. קישון מרבה לספר על עלבונו מחוסר הפירגון המספיק שזכה לו בארץ. לונדון לא מרחם ואומר לו ש"טענות הקיפוח" שלו "כבר יצאו לכולם מהאף". קישון גם מפרט על גישתו לחיים, לאידאולוגיות, לאופי האנושי, לפלסטינים, לעדות המזרח, לשמאל הישראלי, לגוש אמונים ועוד. השקפת עולמו ימנית. הוא מנסח אותה בחדות, בחריפות. לעתים טענותיו מבריקות בפשטותן. דרך התישאול של לונדון הפריעה לי לעתים קרובות. לונדון מטיח בקישון לאורך הספר שהוא צבוע, שהוא נהנתן, שהוא בכיין ומתקרבן, שהוא פשיסט ולאומן, ועוד. למה זה צריך להיות כך? נדמה לי שבתקופה שבה הספר הזה נולד התייחסה הברנז'ה העיתונאית והאמנותית בהתנשאות מלאת ביטחון עצמי אל מי שהשקפת עולמו הייתה ימנית ושסל התרבות שלו לא כלל כמה רכיבים הכרחיים לטעמה. מנקודת המבט הזו זהו מסמך עגום שעשוי להסביר לא מעט על התהליך הסוציולוגי המורכב בישראל של יחסי אליטה-כל השאר. אך נניח לזה, כי זה לא העיקר. סך הכל היה לי מעניין מאד להתוודע להיבטי העומק באישיות ובהשקפת העולם של האיש שהצחיק אותי כל כך הרבה. מתוך שלל הסיפורים והאנקדוטות הגודשים את הספר בחרתי בשתיים: 1. במחנה העולים "שער העלייה" פגש קישון לראשונה בחייו יהודים מארצות ערב. בתחילה נרתע, אך מהר מאד למד להעריך. על דמותו של שכנו למחנה בנה את דמותו של "סאלח שבתי". 2. קישון היה חובב שחמט פעיל במיוחד. פעם שיחק עם אנטולי קרפוב (!). קרפוב עשה את צעדו הראשון במשחק, קישון חשב מעט והודיע "נכנע".”