“הרעיון לא רע אבל הספר נמרח ונמרח שני שליש ממנו הוא מריחה משעממת”

“מבחינתי הספר הינו אכזבה, אך בצידה הוא עורר בי שוב הרהורים על מציאות, דמיון וספרות.

בשנות ה60' של המאה הקודמת השמרנות עדיין שלטה. אישה שילדה מחוץ לנישואים, במיוחד אם באה מ"משפחה טובה", נחשבה מופקרת ובושה למשפחה. הילד כונה "ילד בלתי חוקי". בארץ השתמשו גם במושג "ממזר", אף שהוא אינו תואם את המשמעות ההלכתית של המושג. אם לא הספיקה הבחורה לבצע הפלה (בלתי חוקית, כמובן), היא הורחקה מסביבתה למעונות מיוחדים לנערות/בחורות במצבה. ברוב המקרים, זמן קצר לאחר הלידה נלקח ממנה הילד ונמסר לאימוץ.

על רקע זה מתאר הספר את קורותיה של צעירה אנגלייה בשנות ה-60', שילדה ללא נישואין ובתה אומצה ע"י משפחה אחרת, ואת קורות המשפחה שהקימה האם אחר כך. האם נפטרה בעודה צעירה יחסית, ובהמשך תפגוש הבת שאומצה את משפחת אמה הביולוגית. המפגש הזה יחולל סערה גדולה בכל אחד מבני המשפחה, במיוחד באחת האחיות ובאב. כטיבם של ספרים מן הסוג הזה, העלילה עתירה בסודות ושקרים שמתפצחים בסופו של דבר.

פתיחת הספר איטית ולא מעניינת דיה. נדרשים כ-100 עמודים עד שהעלילה הופכת קצבית. הקצב הזה הוא מלודרמטי וטלנובלי ומתאמץ יותר מדי ללכוד את לב הקורא . לכן הספר גם עתיר טוויסטים, שחלקם נראו לי מופרכים לגמרי.

כבר הבנתם שאותי הספר לא שבה, אבל מה בדבר המופרכות אותה הזכרתי?
האם בכלל יכולה להיות "מופרכות" בספרות?
הרי על לשוננו שגור הביטוי "המציאות עולה על כל דמיון". ניסיון חיי הלא-קצרים לימד אותי כי אכן טמונה אמת במשפט זה. אם כך, האם ראוי שאייחס מופרכות לספר שכולל תופעה או אירוע שלא נקרו בדרכי, לא עלו על דעתי ולא שמעתי עליהם מעולם? האם יש באפשרותי להוכיח שלא התרחש כדבר הזה באיזשהו מקום ובאיזושהי נקודת זמן על פני הגלובוס הגדול שלנו? האם מבחינה זו, על הספרות ללכת רק בשבילים שלכל היותר אינם מתרחקים יותר מדי מדרך המלך? האם עליה להתנזר מקווי עלילה נדירים ו"יתומים" (מלשון "מחלות יתומות" שהן נדירות מאד, שמספר החולים בהן זעום ביותר, וכך גם מספר השומעים עליהם).
אם אנו מאמינים ב"המציאות עולה על כל דמיון", האם יש לנו בכלל זכות לדבר על מופרכות?

עד כאן מחשבותיי בנושא.
למען האמת, לא תמיד הן מתיישבות עם רגשותיי.”

“ספר נחמד מאוד, חביב, קריא. קחו גם 3.5 כוכבים באמת...
לא עובר אבל מעבר לכך. כל כך ברור לי שאני צריכה להזדרז לכתוב עליו ביקורת כי הנה עוד דקה אני אשכח על מה הוא היה בכלל.
פשוט מהספרים האלה שאתה לא יכול לשים את האצבע על מה הבעיה אבל הספר לא מתרומם למחוזות של 'בלתי נשכח' למרות שעל פניו הוא באמת עשה את הכל כמו שצריך: עלילה מתקדמת, דמויות, סוף ברור...

עלילה די ברורה של בחורה צעירה החוקרת את עברה של אימה שנפטרה לא מכבר והשאירה אחריה הרבה סודות. הבחורה חוקרת את נסיבות הבאתה לעולם בתקופה מאוד שמרנית שכבוד המשפחה וכבוד האישה (כפי שהוגדר אז כמובן) היה ערך עליון.
הספר רץ בשני קוים מקבילים:
1. האם בשנת 1958 בהיותה נערה צעירה, מתמודדת עם אמא חולת סרטן בימיה האחרונים ואבא קר, פרמיטיבי וקשה.
2. הבת שלה בהווה שמנסה להתחקות אחר מעשיה של האם באותו עבר מסתורי.

כך מתקדמת העלילה ולאט לאט נחשף כל הסיפור הקשה והמטריד של נשים צעירות רווקות שטעות אחת סימנה אותן כלא ראויות להשתלב בחברה וכ'סחורה פגומה'.
הדמויות משום מה לא נכנסו לי ממש ללב, לא התחברתי כמו שחשבתי שאפשר בסיפור כזה.
העלילה אכן מעניינת ברמת התוכן אבל כנראה חסר אותו מרכיב סודי שגורם לך להתרגש לפעמים מספרים.”

“זהו סיפורה של משפחה ובמיוחד של אם המשפחה שמסופר על ידי הבת. לאורך כל הספר משולבות שתי תקופות: העבר שמתאר את ילדותה של האם והווה שמתאר את ניסיונה של הבת להתחקות אחרי חייה של האם כדי לנסות ולהבין יותר טוב את מערכת היחסים ביניהם. ספר נפלא שלא יכולתי להניח מהיד.”