“את יוסף בעל החלומות אנחנו מכירים, פה נגלה את יוספה בעלת החלומות...

הספר מגולל מערכות יחסים לא מאוזנות בין הדמויות, ויוספה מגלמת את הדמות הראשית בכולן.

יוספה בת 40! רווקה, מעשנת כבדה, אחות לארנונה ומאירה. אחיותיה נישאו וילדו ילדים, אך היא נותרה לבדה, והמשיכה להתגורר בבית הוריה גם לאחר שנפטרו. את רוב הימים היא בילתה בביתה ועסקה בתקשור ויעוץ בתוך חומות ביתה.

יוספה בחרה להתפלש בתוך בדידותה עקב נכותה. עם מעט מאוד אנשים היא הסכימה להתערבב, וסלדה ממקומות הומי אדם כמו: קניונים ומרכזי קניות. היא העדיפה שאנשים יבואו אליה, ולכן היו ימים שביתה היה גדוש באנשים, לעומת זאת, היו ימים שהבית עמד שומם ומיוסר, עד כדי כך שהיה ניתן לשמוע את נשימותיה מהדהדות. (עמוד 62)

יוספה העדיפה לחבק את ההיסטוריה, סירבה בכל תוקף להיפרד מבגדים וחפצים שאספה, ואהבה להנציח רגעים בחייה באובססיביות במצלמה. האהבה לעדשה התגברה אחרי מה שקרה להוריה ולנועם-בן-זוגה, כשחייהם נגדעו באחת בתאונת דרכים.

אלומות אור היו מאז ומתמיד ליוספה מבשרי העתיד לבוא. כמו אותה פעם שהכירה את נועם, או, כמו אז באותו בוקר בו אירע האסון. בכל עת שהופיעה אלומת האור, יוספה ידעה בחושיה שדבר מה גורלי צפוי להתרחש.

אז מה קרה באותו יום?

גיל נשוי ליעל-חברתה של יוספה הגיע אליה להתייעצות. הוא עסק בהוראה ואהב את עבודתו, על אפה וחמתה של יעל. לדעתה של יעל גיל מבוזבז, וצריך לעשות משהו גדול יותר. דברי יעל גרמו לגיל צער ולקונפליקט, בין אהבתו לעבודתו, לבין מישרה שהתגמול הכספי פי כמה ממורה בבית ספר.

מכאן ואילך תמר מריאנו מגוללת רומן שנרקם בין יוספה לגיל, ויוספה הופכת להיות המושיעה של גיל. וגיל? האם הוא הושיע ויגאל את יוספה מבדידותה ומבועת חייה?

עם הזמן גיל הפך להיות "תלוי", ובכל זמן פנוי מצא את עצמו מול יוספה מקשיב להצעותיה, ודעותיה בקשר להחלטותיו. עובדה זו תרמה ליוספה ערך מוסף ל"אני" שלה כאישה, במיוחד שהיא נושאת רגל מצולקת, ונראות מעוררת רחמים עד סלידה אצל האחר.

רוב רובו של הספר עוסק בהתמודדות במערכות יחסים לא שוויוניות; ליוספה קשה עם מערכת היחסים שלה עם גיל, והיא עצמה כ"מתקשרת-מייעצת" מתייעצת עם אחיותיה. יועץ נוסף המשמש אותה ליועץ- נועם. היא קוראת לו שיבקרה בחזיונותיה וחלומותיה. אמיתה שמבססת עובדה שגם "היועץ" זקוק למשענת אוזן קשובה ויועץ משלו. (מזכיר מעט את הסדרה "בטיפול" בכיכובו של אסי דיין ז"ל).

תמר מראינו מתארת בפרקים קצרים, בכתיבה ייחודית וברגישות רבה, את נאמנותה של יוספה לעקרונותיה. התנועתיות בסיפור העלילה נעה בין חווית האובדן והטרגדיה שחוותה, לבין אופטימיות וצמיחה. לאורך העלילה המעגלים נעים בין הקיים לחסר, ולבחירה לבין העבר וההווה.

הפתרון ל"חסר" היה אפילו בשמות שבחרו ההורים לבנות. לדוגמא, האחיות נקראו ארנונה, מאירה ויוספה. למה? כי ההורים רצו להנציח שמות של אנשים המקורבים להם, וכיוון שיתברכו בבנות הם לא נסוגו מהיעד, ולכן החליטו לקרוא לבנות בשמות גבריים בתוספת האות ה'. דוגמא של "להסתדר" עם מה שיש ולא עם מה שאין.

תמר מראינו התאימה שמות לתפקיד הדמויות העיקריות בסיפור: מאירה-מאיר, ארנונה-ארנון, יוספה-יוסף בעל החלומות, ונועם שהיה דמות מאוד נעימה ומשמעותית בחייה של יוספה.

מתוך 320 עמודים מוסט לקורא הפרגוד לעבר עולמם של המטפל והמטופל. יש לא מעט נרקיסיסטיות ופחות אמפתיה במערכות יחסים מהסוג הזה. הנרקיסיסטיות היא פועל יוצא מהעובדה שהמטופל, מקשיב ומכבד את דעתו של המטפל, והמטופל מפתח רגשות למטפל.

לדמויות בעלילה יוספה וגיל היו את הצרכים שלהן, והאחד מילא את החסך של השני, כשבמזוודה היו גם נושאים לא סגורים מהעבר. מאידך גיסא, כבר בנקודת הזינוק מלבד הסטאטוס החברתי, יחסיהם לא היו מאוזנים. כך גם עם עידו, ועל עידו תצטרכו לקרוא בעצמכם.

יוספה הפכה לבעלת הכוח הבלתי מוגבל, המושיעה והשליטה, והאנשים שפקדו אותה פיתחו תלות ואמפתיה כלפיה תוך כדי סיכון.

אהבתי את המטאפורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ' י"ט), מטאפורה שהתאימה לכל העלילה ככפפה.

לסיכום: ספר מעניין העוסק בדמות מיוחדת, וחולש על מנעד של רגשות וחוויות: אובדן, טרגדיות, מציאות, ביקורתיות, פנטזיות, כניעה, אומץ, תשוקה, חברות, בדידות העצמה וגם הומור.

בשורה התחתונה: האם אהבות סופן תמיד להישבר? (עמוד 326)

הוצאת פרדס, 320 עמודים, פרוזה מקור, 2017”