מוֹלי היה בן עשרים. כלוחם בחיל הים שרד את מלחמת יום הכיפורים, צלח את מסען הראשון של ספינות הטילים סביב אפריקה, עד לשארם אל שיח, והתקבל לקורס צלילה – צ'ופר על היותו חייל מצטיין.
הוא לא הסתדר מתחת למים וביקש להדיח את עצמו, אך במקום זאת צלל עוד שתי צלילות, אחת ביום ואחת, גורלית, בלילה. ברגישות ובעדינות פורש יואב, אחיו של מולי את סיפור חייו בפנינו.
זהו סיפור על אהבה בין אחים, על עיצוב הזיכרון לאורך השנים, ועל שאלה אחת שלא מרפה: מה היה באישיותו ובנסיבות חייו של מולי שגרמו לו לציית, ללבוש את בלוני החמצן ולקפוץ למים בחושך?
"איש אינו גר בבית, ואף על פי כן, אמי – שמתה מצער לפני יותר מתריסר שנים – עומדת יום-יום בחלון וצופה מהמטבח אל השביל. היא מתה גם כשהיתה עוד בחיים, כשעמדה במטבח ליד התנור וחיכתה למוֹלי שיגיע בשביל החוצה את החצר האחורית.
אילו היתה בחיים, ולא הייתי כועס עליה בגלל מיליון סיבות, הייתי בא אליה כל ערב לחבק ולהרגיע כמו שבן יודע, ואף על פי שהיא כבר לא בחיים, אני בא כל ערב להרגיע, כי בגלל מיליון ואחת סיבות סלחתי לה".

שם הספר
שקרים שסיפרתי לעצמי
שהיד
מלאכים שחורים - מבוך
אמת אבודה
ספר הגדוד