הקדמה


ספר זה מבטא את הניסיון לדון בהשקפתו המדינית של לוי אשכול. ההתעוררות המחקרית שחלה בשנים האחרונות פסחה במידה רבה על הבנת השורשים הפסיכולוגיים והקונספטואליים שעיצבו את השקפתו המדינית של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. פועל יוצא מכך הוא הקושי שנוצר להבין את המניעים להחלטותיו ולפועלו ואת עומק משנתו המדינית. בתודעת הציבור הוא נתפס דמות מובלת חסרת חזון בתקופה סוערת ומכריעה בקורותיה של ישראל המודרנית, מבלי שמשנתו האידאולוגית ברורה די צורכה. מנהיגותו ותרומתו למכלול האירועים שהתרחשו בתקופתו נתונות עדיין במחלוקת. רבים מייחסים לו את המפנה האסטרטגי ביחסיה של ישראל עם ארצות הברית, אך פועלו ערב מלחמת ששת הימים ולאחריה מהווה מוקד לוויכוח אקדמי ער ונמשך. מזרחנים ואנשי אסטרטגיה ממעיטים בתרומתו להרגעת ההסלמה ערב המלחמה, ויש הרואים במתינותו נכס אסטרטגי רב־מעלה. קשה להעריך את פועלו של אשכול מבלי להכיר את הרובד שגיבש את השקפותיו. תכונותיו הפסיכולוגיות, הסביבה שגדל והתחנך בה, המקורות האינטלקטואליים שמהם הושפע והחוויות שחווה בילדותו ובבחרותו — סביב נושאים אלו נסב עניינו העיקרי של ספר זה, משנתו ותהליכי התהוותה.


ההיסטוריוגרפיה של אותה תקופה וקורותיו של אשכול נדונו בהרחבה בסדרה ארוכה של ספרים ומאמרים. ואולם, סקירה ביקורתית העלתה בהם בעיה כפולה: מצד אחד הצורך להעמיק בשורשים הקונספטואליים והאישיים שגיבשו את השקפתו של אשכול ומצד אחר הצורך לבחון את השקפתו לזו של משה שרת. ללא שני ההדגשים הללו חסר ממד ההנמקה לפעולותיו והחלטותיו של אשכול ומשנתו מוצגת כשטחית וכלואה במשנת קודמו בראשות הממשלה, דוד בן־גוריון.


שני הֶדגשים חסרים אלו באים לידי דיון בספר באמצעות הארה מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ביחסים בין־לאומיים. מושגים כמו זיכרון ער, הטיות קוגניטיביות, ספי תפיסה ונטיות תפיסה, סוכני חברות והגות אינטלקטואלית משמשים כדי להתחקות אחר הרובד הסמוי שעיצב את אמונותיו הפילוסופיות ואת עמדותיו של אשכול. ייחודיותו של הספר באה לידי ביטוי גם בהשוואה שהוא עורך בין השקפתו של אשכול להשקפתם של שני קודמיו, בן־גוריון ושרת, בנושאים הקבועים והנמשכים בהיסטוריה של הסכסוך הערבי־ישראלי. זאת כדי לנסות למקם את הגותו של אשכול על רצף שבין אקטיביזם ומתינות וכדי לעמוד על עומקה וייחודה של השקפתו.


למעשה, הדיון כאן נסב סביב האפשרות שאשכול מבטא הגות עמוקה ועצמאית יותר מזו שיוחסה לו, והיא ראויה להילמד כאסטרטגיה לביטחון לאומי. השפעתה הייתה רבה בעיקר בתחום הדיפלומטי שהביאה וביחסי הידידות שנרקמו בין ישראל לארצות הברית והמפנה האסטרטגי ביחסי שתי המדינות. בזכות ניסיונו העסקני והפרספקטיבה שרכש בתפקידיו הקודמים תמרן אשכול את מדיניות החוץ של ישראל להישגים חסרי תקדים. כל דיפלומט יכול להניב תובנות מעשיות ממשנתו הטקטית של אשכול. כאשר מעמיקים בתפיסת עולמו הדיפלומטית של אשכול קשה שלא להבחין בסדרה של מרכיבים מתונים בעלי דמיון רב לגישתו של אשכול למרות שרוב המרכיבים בגישתו הם אקטיביסטיים. אם טענתי זו נכונה, הרי שאשכול עשוי להיות מתון יותר מדמות האקטיביסט שמיוחסת לו.


ביחס לערבים הצלחתו של אשכול נדונה בהתייחס לטענות מזרחנים ואסטרטגים ששחק את כוח ההרתעה של ישראל ושלא היטיב להבין את הערבים, נדונה כאן האפשרות שאשכול היה תוצר של אישיותו ולקחי למידתו. חוכמתו הייתה מעשית ואינסטינקטיבית ורק מאוחר יותר אידאולוגית. הוא אכן התקשה להחליט והיה תוצר של תכונות אישיותו והסביבה הדואלית שבה גדל. הוא חשש לגורלה של ישראל ורצה בביטחונה, והיה תוצר של האנטישמיות שחווה ושלא חוו קודמיו. היו בו פשטות וקורטוב של נאיביות, ולכן נטה לסמוך על מומחי צבא שלא אחת גרמו להסלמה הרבה מעבר לכוונותיו. כל אלה התאימו לזמנו ולתקופתו, ובזכותם היו הישגיה המדיניים של ישראל חסרי תקדים. לאחר מלחמת ששת הימים הגיע לשיא בגרותו האידאולוגית, וזו התנפצה במציאות. מתינותו כבר לא הועילה, אך הלקח צריך להילמד. מתינות וצניעות של ישראל בעולם הן הערובה האמתית לביטחונה.


כתיבת הספר נמשכה כחצי עשור והסתייעה בזכותם של אנשים אחדים וכאן המקום להודות להם. ראשונה היא רעייתי בת־שבע שהייתה המקור לתעצומות הנפש שהיו דרושות לי במסע המענג והמפרך הזה. אשכול וקורותיו היו נושא שיחה קבוע בארוחות הבוקר שסעדנו יחדיו. כמו כן, אני חב תודה מיוחדת לעמיתים אחדים שקראו את כתב היד לפני הבאתו לדפוס. הפרופ’ גבי בן־דור ראוי לתודה מיוחדת. הוא מלווה את כתיבתי שנים ארוכות והערותיו המעודדות והביקורתיות סייעו לי רבות. את כתב היד קרא הביוגרף של אשכול, הפרופ’ יוסי גולדשטיין. הגם שעל כמה מטענותיי חלק, הוא עודד אותי להרחיב בעניינים מסוימים ולשקול שוב את האחרים. מאמריו של הפרופ’ גבי שפר היו המניע העיקרי לכתיבת ספר זה. באחד ממאמריו ציין את הצורך להעמיק בשורשים האינטלקטואליים שבהגותו של אשכול. אני חב לו תודה מיוחדת על כך ועל הערותיו המועילות בתום קריאת כתב היד. מובן שהאחריות לדברים הכתובים בספר זה מוטלת עליי ועליי בלבד.


מבוא


פרספקטיבה לדיון


הנחות תאורטיות המבוססות על מושגים פסיכולוגיים של תפיסה ביחס למציאות הישראלית, אינן דבר שאין להרהר עליו. בניסיון זה כרוכים סיכוי וסיכון כאחד. מצד אחד התאוריה מרחיבה את קשת המשתנים הנבחנים ויוצרת אפשרויות שמקצתן לא היו צפויות, ובכך היא עשויה להיטיב את הבנתנו. מצד אחר התיאוריה עלולה בקביעותיה הכלליות לטשטש היבטים משתנים וייחודיים ובכך לאבד מתקפותה. למשל, הקביעה התאורטית, שהפרט מושפע מן העבר אינה בהכרח נכונה לכל אדם ובכל נקודת זמן, ועם זאת, השערה תאורטית שנבחנה ונמצאה נכונה עשויה להרחיב את היכרותנו עם קשת של משתנים פסיכולוגיים וסוציולוגיים שיהוו הסבר לגישתו המדינית של הפרט שבלעדיו יהיה ניתוחנו דל וחסר. למתח מסוג זה עלינו להיות ערים בבואנו לשפוך אור על סוגיה היסטורית מפרספקטיבה תאורטית.


ההיסטוריה היישומית של המחקר מן הפרספקטיבה התאורטית של עיצוב מדיניות חוץ מלמדת על מחקר מתרחב וענֵף. חוקרים רבים בוחנים תהליכי סוציאליזציה כדי ללמוד על הטיות פסיכולוגיות וקוגניטיביות הקשורות בתפיסת עולמו של הפרט. מספרם הרב בארבעת העשורים האחרונים ותוצאותיהם של אותם מחקרים הפכו גישה זו לקבילה יותר משהייתה בעבר.1 רבים יותר הבינו את חשיבותה של הסביבה הפסיכולוגית והסוציולוגית של מקבלי ההחלטות בהבנת המקורות שעיצבו את אופיו והטיותיו הקוגניטיביים. חוקרים רבים החלו לחקור את הסוציאליזציה של הפרט ואת השפעתה על התנהגותו הפוליטית, גיבוש תפיסותיו וברירת מדיניותו. בסדרת סינדרומים מוכחים דוגמת ״מינכן״, התברר שלקחי העבר של בכירים במערכת הפוליטית, כמו ההסכם הגרוע ערב מלחמת העולם השנייה, היו מקור שהרתיע מנהיגים רבים אחרים מלהיקלע למלכודת דומה. ראייתו של נאצר כהיטלר החדש נבעה מאנלוגיה בריטית וצרפתית שהביאה לרצון לחסלו במלחמת 56’—57’.


למקרים הללו ולעוד רבים אחרים מכנה משותף. נקודת המוצא העיקרית בהן היא המחשבה שהתפיסה הסובייקטיבית של הפרט חשובה לא פחות ואולי אף יותר מן המציאות האובייקטיבית. והיא כוללת את תפיסת הפרט ביחס לעצמו ואת תפיסת השחקנים ביחס אליו ואותם ביחס לאחרים. ובתפיסה מרכיבים רבים של עוינות וידידות, חשדנות, יהירות וצניעות וכדומה.


תפיסת העולם הפוליטית של הפרט מתעצבת במהלך שנות חייו והיא קשורה בלקחיו מן העבר ובמאפייני אישיותו. הללו גורמים להטיות קוגניטיביות ולראייתו עולם סובייקטיבי המתבטא בדימוייו, באמונותיו ובתפיסותיו ובהתאמתם לחיים הפוליטיים באמצעות קודים פילוסופיים ואופרטיביים. ובמילים אחרות, סביר להניח שהמקורות שגיבשו את עולמו הסובייקטיבי של הפרט יתאמו להחלטותיו ולברירת מדיניותו.


ואולם, הכשלים שעליהם כבר עמד הפרופ’ בן־דור, רובצים לפתחו של כל ניסיון לבחון הנחות תאורטיות אלו במציאות. אביא אותם כאן בקצרה:2 ראשית, אם נציין שאמונותיו או תפיסותיו של אשכול הן כאלה, הרי שאנו מניחים לכאורה שהן קבועות ואינן משתנות — ויש בכך להטעות, שהרי ידוע שגם אם דברים נאמרים, הרי לכל היותר הם עשויים להיות נכונים לאותה נקודת זמן בלבד. לכן עלינו לנהוג במשנה זהירות בקביעה מוחלטת זו.


שנית, כידוע, טיבם של ההיסקים שאנו מסיקים לגבי גורם זה או אחר שעיצב תפיסה בנושא מדיניות חוץ, עלינו להניח שהוא נוטה להיות הסתברותי ולא מוחלט, כדרכן של רוב התאוריות הפסיכולוגיות של מדיניות חוץ. כמו כן, מידת ההכללה של ההיסק נמוכה ונכונה בעיקרה למדינאי שאנו עוסקים בו.


שלישית, עלינו לזכור את הכלל הידוע, שמה שרואים מכאן לא ראו משם. ההטיות הקוגניטיביות שנמצאו במחקרי העבר על מציאויות פוליטיות או על מצבים פוליטיים, אינן מעידות בהכרח על נכונותן במציאויות אחרות. ההכללה של ״סינדרום מינכן״, למשל, היא לכל היותר אפשרות שבחינת תקפותה כעיוות תפיסה למציאויות אחרות עדיין הכרחית.


רביעית, עלינו לזכור שהעיסוק בברירת מדיניות ובקבלת החלטות נוטה להיות מאמץ מחקרי לתהליך שרב בו הממד הלא רציונלי. ההכרח להתפשר או להיכנע ללחצים ביורוקרטיים או לוויתורים הנובעים משיקולים הכרחיים במשטרים קואליציוניים מותיר את הדגם הרואה בקבלת החלטות תהליך של שיקול הגיוני, טענה מופרזת.


אני מודע לכשלים אלו, ולכן אני נוטה לראות בפרספקטיבה התאורטית שהצגתי מסגרת כללית של תובנות שלאורן אפשר לקבוע את סדר הדיון ואת סוגי השאלות שמן הראוי לשאול. על פי היגיון זה, הספר מחולק לשלושה חלקים: הראשון עוסק בתהליך הסוציאליזציה ואשר בו אני דן בהשפעות שונות של אירועים ורעיונות על גיבוש עולמו הסובייקטיבי של אשכול; בחלק השני אני בוחן את עולמו ההגותי והפילוסופי של אשכול בהקשר למדיניות החוץ והביטחון של ישראל, על פי התבחינים שהוצעו בטיפולוגיה הידועה של הולסטי3; ובחלק השלישי והאחרון אני דן בעמדותיו האופרטיביות בתקופה שכיהן כראש ממשלה (1963-1969) על סוגיות שקדמו למלחמת ששת הימים ולאחריה. מטרתי העיקרית היא לעמוד על גיבושה וייחודה של הגותו הביטחונית של אשכול בהשוואה לשני קודמיו בראשות הממשלה, בן־גוריון ושרת.


הדרך המתודולוגית לקשר בין עדויות היסטוריות כגון ראיונות, מכתבים, פרוטוקולים וכדומה לתפיסה, נודעת בספרות המחקר כ-Historical Representation, והיא סוג של מחקר איכותי לגיטימי בספרות היחסים הבין־לאומיים. התומכים בגישה זו טוענים כנגד הביקורת על חוסר מדעיותם, שהמבחן המדעי לקביעת תקֵפות הטיעונים נמצא בשאלה אם החוקר מצליח לשכנע את קוראיו שהטיעון שהוא מציג מבוסס דיו על ראיות שהציג לאחר שהוא עצמו השתכנע מהן ולאחר שניסה להתנער מהטיות פוליטיות ואישיות. המבחן הקובע הוא מידת הצלחתו לשכנע את קוראיו.4 אני נוטה לחשוב שזוהי גישה ראויה.


היבטים קוגניטיביים במחקר אשכול


במהלך שנות השבעים והשמונים התפרסמו ספריו של מיכאל בריצ’ר על מדיניות החוץ הישראלית ועל קבלת החלטות במצבי משבר. בריצ’ר יצר מודל תאורטי ולאורו בחן את הסביבה הפסיכולוגית״ של מקבלי החלטות בישראל כדי להבין את המקורות שהשפיעו על עיצוב מדיניות החוץ של ישראל בשנים 1948-1968. במחקר נוסף בחן המחבר על פי אותו מודל את החלטותיה של ישראל במשברי 1967 ו-1973.


הספרים הללו ייחודים ופורצי דרך. הם מנתחים סוגיה היסטורית על פי מודל פסיכולוגי וכך חושפים פריזמות, דימויים ותפיסות שקשורים לתפיסת עולמו של אשכול ואת המקורות שגיבשו את השקפת עולמו. בריצ’ר מזהה ארבע פריזמות עיקריות שתפיסתו של אשכול הושפעה מהן:


המורשת שהותירה מלחמת סיני (1956-1957) ובמרכזה האילוץ האמריקאי לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה; הביקורת של בן־גוריון והצל שהטיל מאחורי הקלעים, שישראל לא יכולה לצאת למלחמה ללא תמיכת מעצמה; הקרבה בזמן לשואה והסינדרום שנוצר בעקבותיה בתודעה; והמשמעויות של הפתעה שצד אחד יכול לגרום לצד האחר במונחים של אסון, והיתרון לישראל אם תפתח במכה מקדימה בשטח האויב.


מבעד לפריזמות הללו נוצרו הדימויים האלה: אשכול דימה לעצמו שהישענות על אספקת נשק ותמיכה מהסביבה הבין־לאומית הן הכרח; הוא ראה בארצות הברית בת ברית ואילו עמדתו לברית המועצות הייתה שלילית; בסוריה ראה מדינה עוינת במיוחד, ומאוחר יותר ראה כך גם את מצרים; במדינות ערב בכלל ראה מדינות עוינות במיוחד לישראל. בתקופת משבר מאי־יוני 67’ חלו שינויים אחדים בפריזמות ובדימויים הללו: תחושת המצור החמירה את סינדרום השואה; השפעת מורשת 56’—57’ גברה ככל שגדלו הסיכויים לפעולה ישראלית עצמאית, ללא תמיכת ארצות הברית; וגבר גם החשש מפעולה צבאית מצרית מקדימה; לאו״ם ומזכירו היה דימוי של חסרי יכולת לסייע לישראל; והדימוי של מלחמה בלתי נמנעת והזיקה המסובכת שבין הרמה הגלובלית והאזורית חלחלו בתודעתו של אשכול. התוצאה הייתה החלטותיו: ב-22 במאי לשמור על הסטטוס קוו; ב-29 במאי סבר שהעמדה הישראלית תואמת את זו של עצרת הביטחון מ-1 במארס 1957; ב-1 ביוני האמין אשכול שהמצב בלתי נסבל, ובעקבות כך תמך בהחלטת המלחמה.5


ספרו המוקדם יותר של בריצ’ר על מדיניות החוץ הישראלית6 מכיל פרטים מקיפים על אשכול: הרקע שגדל בו, המקורות שהשפיעו על תפיסותיו, אישיותו וסגנונו הפוליטי ומערכת דימוייו לסביבה הרחבה ולערבים. הגם שהספר נכתב עוד בטרם נחשפו מקורות תיעודיים רבים וביוגרפיות על אשכול, יש בו תובנות מרשימות לענייננו. את עיקרי הדברים אביא בקצרה כאן, ובמרביתם אדון בחלק הבא.


דרכו של אשכול אל ציון הייתה טיפוסית לבני העלייה השנייה: הוא נולד וגדל בעיירה יהודית קטנה, אורטבו (Oratowa) שמה, וספג בה את תרבות השטאל (shtell) והיידישקייט (Yiddishkeit) שדבקו בו ומילאו את אורחות חייו; האנטישמיות והפרעות ביהודים שהיו מנת חלקם של יהודים רבים בראשית המאה במזרח אירופה; חשיפתו לסוציאליזם מתון בהשפעת הפועל הצעיר ומהפילוסופיה של א״ד גורדון; חייו בווילנה שהביאה לסיום לבטיו והחלטתו לעלות לישראל; החלוציות הישראלית שפגש ביפו; חזון הנביאים שהפיחו בו ובחבריו בני העלייה השנייה רוח לבנות חברה צודקת ושוויונית; כתביו של ז’בוטינסקי שהרשימו אותו בעושר השפה הרוסית; היכרותו את יוסף שפרינצק, שהפך לפטרונו הפוליטי.


בחייו הבוגרים בישראל נבנתה מנהיגותו, באיחור ובעמל רב, בעקשנות, בריבוי תפקידי ארגון שמילא בו־בזמן: עבד בפתח תקווה ובכרם של ראשון לציון; שירת בגדודי העבודה ובהקמת דגניה ב; היה חבר בהסתדרות ושימש נציגהּ בקונגרסים הציוניים; חבר בוועד המרכזי של ההגנה וגזבר ההגנה; עבד כמזכיר הכללי של מועצת הפועלים בתל־אביב; שימש עוזרו הראשי של בן־גוריון כמנהל הכללי של משרד הביטחון; עסק במים ובחקלאות; כיהן כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות ושר החקלאות — עם שליטה נרחבת על הכלכלה — היה המנהל של הקליטה ההמונית; ובשנים 1952-1963 הוא החזיק בסמכות של הכלכלה בכלל. בעיני בן־גוריון ורבים, הכשרתו התאימה לראשות הממשלה, אלא שתפקודו בתקופת המשבר וההמתנה הטילה צל על הישגיו הקודמים.


במאפייניו האישיותיים, טוען בריצ’ר, היה אשכול שונה מאוד מבן־גוריון ושרת: הוא היה קרוב יותר לשרת בספקטרום שבין זהירות לאומץ; לא ניחן בכושר אינטלקטואלי ולא ביומרה בהשוואה לקודמיו; הוא כתב מעט מאוד; ולא ניסח חזון על העבר הישראלי ועל הכוחות שהובילו לעצמאותה; איש ארצי ומעשי; מיוחד בדברי מליצה והומור, שלא הייתה מצויה בקודמיו בראשות הממשלה; חסר כריזמה כבן־גוריון או רגישות דיפלומטית כשל שרת; איש עממי יודע אנשים; אוהב התפלמסות בוועדות; פרגמטי ואוהב אדמה; מתון, מפשר ולא מתנשא; איש של ארגון ומנהל פוליטי ופחות של מנהיג פוליטי; ידוע ביכולותיו לשאת ולתת; לומד מהר ובעל ״ראש פתוח״; ברצף פרגמטיזם מול דוגמטיות הוא פרגמטיסט, ובכך שונה מבן־גוריון.


לפי בריצ’ר, ביחס ל״תחום הרחב״ (Larger Sphere) היו תפיסותיו של אשכול שונות לא רק בתוכנן, אלא גם במידת הקוהרנטיות שלהן ולכן קשות לאפיון, בהשוואה לשני קודמיו בראשות הממשלה. תפיסותיו מבטאות את דימוייו של אשכול ואת השפעת צלו הכבד של בן־גוריון: כמו כל המנהיגים הישראלים תפס אשכול את ידידותה של ארצות הברית לישראל חשובה, במיוחד על רקע התחרות הגלובלית והמלחמה הקרה, אבל בעוד בן־גוריון ראה את מוסקבה עוינת ביותר לישראל ולא היה מסוגל לשנות את גישתו או לבחון אותה מחדש, היה אשכול נכון יותר להעמיד קביעה זו במבחן; כמו בן־גוריון ושרת, ייחס אשכול חשיבות מיוחדת ליהודי העולם; הוא לא קיבל את עמדתו של בן־גוריון ש״הכול תלוי בנו״, הגם ששינה עמדתו זו לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הכיר שישראל צריכה בראש ובראשונה לסמוך על עצמה ועל העם היהודי; לא הייתה לו אותה יראת כבוד לעולם ולאו״ם כמו שהייתה לשרת, ומנגד הוא לא התייחס בבוז לאו״ם כפי שעשה זאת בן־גוריון; הוא ייחס חשיבות רבה יותר מבן־גוריון לדיפלומטיה בין־לאומית; חזה את העוצמה העולה של העולם השלישי, וטרח לבקר באפריקה ובפקין; עשה מחווה כלפי צרפת, בת־הברית של ישראל בתקופה שלפני 67’, ולמרות זאת תפס את ארצות הברית בת־ברית חשובה יותר ואמינה יותר ממה שתפסו בן־גוריון, דיין ופרס; אשכול גם היה שונה מבן־גוריון ביחסו לגרמניה, והוא סבר שעליה להוכיח את השתנותה לישראל, בעוד בן־גוריון דימה אותה למדינה שהשתנתה; כמו כל מקבלי ההחלטות במעגל הפנימי גם אשכול היה מודע לקשר שבין המזרח התיכון למערכת הגלובלית. הוא נעשה מודע להם אף יותר לאחר מלחמת 67’.


אשכול ייצג קו דומה לזה של בני העלייה השנייה לערבים. במובן הזה נותר אשכול שבוי בניסיון חייו. כמו חלוצים אחרים היה אשכול ממוקד בעשייה ציונית והיה חסר בידע על ״הערבים״ כעם, כתרבות וכחברה. הדרך שבה התייחסו הציונים ללאומיות הערבית מנקודת המבט העצמית שלהם, ציין אחד האינטלקטואלים הערבים בארץ, היה הדבר הגרוע ביותר.7 ב-1936 ביטא בן־גוריון את אמונתו וציין שהוא באמת מאמין שאין ניגודים רבים בין השאיפות הלאומיות של הערבים והיהודים בארץ ישראל.8 בכך נטה להמעיט מעוצמת הלאומיות הערבית המתהווה והעצים את האחדות העוינת של הישות הערבית הכוללת. אשכול היה שותף לתפיסה זו, הגם שנטה לראות את ״העולם הערבי״ מאוחד פחות בעוינותו לישראל. הטון שהשתמש בו אשכול היה מרוכך יותר מזה המחמיר והנוקשה של בן־גוריון. יחסו של אשכול נעשה נוקשה יותר על רקע העוינות והטרור של מדינות ערב במאי־יוני 1967, ובכך הוא התקרב לגישתו הנוקשה של בן־גוריון ושיקף התפתחויות בסביבה האופרטיבית כאשר אמר שלישראל אין מנוס, אלא לדאוג בעצמה לביטחונה על רקע הטרור הערבי הגובר. עם זאת יש ראיות לכך שלאשכול היה יחס חיובי למנהיגי ערב ולערבים בכלל. תגובתו ליוזמת בורג’יבה הייתה מתקבלת בברכה על שרת, שהיה ככל הנראה פועל יותר לקדמהּ. אשכול ייצג קו רגוע יותר לבעיית הביטחון של ישראל, בניגוד לתיאור מצב עגום ומאיים שהיה טיפוסי לבן־גוריון.


בשנות התשעים המוקדמות נעשה ניסיון נוסף להתייחס למרכיבים הקוגניטיביים של מקבלי ההחלטות הבכירים במלחמת 1967ו.9 המחבר מנה ״חישובים מוטעים״ (Miscalculation) שהנחו את פועלה של ממשלת אשכול: היא סברה שהפעלת כוח צבאי היא הדרך היחידה למנוע מסוריה להפעיל טרור;10 ביחס למצרים, הצהיר אשכול פומבית שסגירת מצרי טיראן תיחשב לעילה למלחמה;11 ב-22 במאי נשא אשכול נאום פומבי מתון בכנסת בתקווה שדבריו ימנעו החלטות קיצוניות יותר. חישובו היה מוטעה מאחר שהחלטתה של המועצה המצרית העליונה על סגירת מצרי טיראן התקבלה ב-22 במאי, קודם לנאומו של אשכול. בפועל קרה ההפך. הנאום התפרש במצרים כאילו ישראל אינה מוכנה למלחמה, דבר שעודד את נאצר להביע דברי רהב לפני טייסיו בביר גפגפה.12


החישוב המוטעה ביותר שעשתה ישראל לאחר המלחמה צוין בזיכרונותיו של דין ראסק (D. Rusk), עשרים שנים מאוחר יותר. המצרים האמינו שישראל לא השלימה עם גבולות הסכמי שביתת הנשק, והמלחמה נועדה להרחיבם. ארצות הברית ניסתה כל העת להרגיע את המצרים, בעקבות הבטחות ישראליות שאין להם מה לחשוש מכך. אך לאחר המלחמה הצהירה ישראל שלא תוותר על השטחים שכבשה, למרות הצהרתו של אשכול ביום הראשון של המלחמה, שאין לישראל כל כוונות טריטוריאליות. כשנשאל אבא אבן לכך, הוא משך את כתפיו ואמר: ״שינינו את דעתנו״. שנים רבות לאחר מכן נתפס הממשל בוושינגטון בעיני הערבים שקרן. אילו רצתה ישראל לשמור על ידידתה ארצות הברית, היה עליה להיות כנה יותר בגילוי עמדותיה, טוען המחבר.13


ב-1999 פורסם מאמר שבחן את דימוייה העצמי של החברה הישראלית ודימוייה את העולם במלחמת 67’.14 במאמר מאיר עיניים מציין גבי בן־דור דימויים שהיו נפוצים באותה תקופה בחברה הישראלית: דימוייה העצמי כמדינה צנועה, המסתפקת בגבולותיה הקיימים באמצע שנות השישים אפשרה לה להמתין בחרדה לרגע המתאים מבחינתה ולהשיג הישגים צבאיים ומדיניים ניכרים. ואילו דימוייה העצמי בשש השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, כבוטחת בעצמה והרואה עצמה מעצמה אזורית, התנפץ בעקבות מאורעות המלחמה ב-1973, והעמיד אותה על מידותיה הקטנות, כפי שהייתה וכפי שראוי שתהיה; החברה הישראלית שהייתה מקוטבת פחות בשנים שלפני מלחמת ששת הימים מזו שהייתה לאחריה וכן קרבת הזמן לשואה — לא הביאו את ישראל לידי חשדנות מופרזת כלפי הגויים, ותפיסותיה את הסביבה האזורית והגלובלית היו מפוכחות ומיושבות, הגם שהיו תמימות יותר, טוען המחבר; דווקא בתקופתה הצנועה של ישראל, כאשר היא נראתה מהססת ותמימה, הגיעו הישגיה לפסגות של מעצמה אזורית, ואילו יהירותה וביטחונה המופרז החזירו אותה למידותיה של מדינה קטנה.


בשני העשורים האחרונים נחשף חומר ארכיוני רב, ופורסמו ביוגרפיות על אשכול וחומר רב על מלחמת ששת הימים מהיבטים רבים ומגוונים. אך דומה שספרות זו מאופיינת בחלקה בטענות סותרות ולֻוותה בביקורת לא מעטה. העמדות כלפי לאשכול מציגות אותו כראש ממשלה באור חיובי על ידי אחדים ושלילי על ידי אחרים. המחקר ביחס להגותו ולמניעים לפועלו הותירו דמות עלומה למדי. אנו יודעים רבות על האירועים עצמם ועל קורותיו וקורותיה של התקופה, ופחות על המניעים שגרמו להם. עם זאת, יש לזכור שהניסיונות החלוציים לבחון את הסוגיה בפרספקטיבה תאורטית נעשו בשלב מוקדם שבו מרבית מהחומר התיעודי היה חסוי.


הספרות התיעודית והביוגרפית מאפשרת התבוננות מעמיקה מזו שנוסתה עד כה בכמה נושאים מרכזיים: הלקחים שלמד מסבו ומאביו; המסקנות שהסיק ממאורעות הדמים של שנות העשרים והשלושים כיצד השפיעו מסגרות עיסוקיו (גזברות, התיישבות, חקלאות ואוצר) על ראיית עולמו הפוליטי? ומה הייתה הגותו הפילוסופית והאופרטיבית, ייחודה ומורשתה?


חלק א


סוציאליזציה וגיבוש נטיות תפיסה


פרק 1


הסביבה המשפחתית


לוי יצחק, בן יוסף ודבורה שקולניק, נותר דמות אפופת מסתורין. העובדה שכיהן כראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל באחת התקופות המכריעות של ישראל לא שינתה מציאות זו.15 הציבור המבוגר זוכר אותו כהססן ובעל הומור, והנוער כמעט אינו מכירו.16 הספרות הענפה שנכתבה עליו ועל תקופתו בעשורים האחרונים הותירה תהיות מהותיות ותשובות סותרות על האיש ותקופתו. במסה ביקורתית שאחד החוקרים פרסם ב-2004 הוא ציין כי קיים צורך ממשי להמשיך ולעסוק בו. לפי אותה סברה, הביוגרפיה שכתב יוסי גולדשטיין על אשכול וכן קובץ תעודות משרד החוץ שהתפרסמו בראשית שנות האלפיים, לוקים בחוסר איזון ואינם ביקורתיים דיים, ודרוש מאמץ נוסף כדי להבין את מנהיגותו של אשכול ואת המקורות האידאולוגיים והקונספטואליים שהניעו את פועלו.17


לדעתי, הדרך לחשוף את אותם מקורות מתחילה בסביבה המשפחתית. הפרטים הביוגרפיים על שקולניק, שזה שמו עד הקמת המדינה, ואשכול לאחריה, צוינו בהרחבה בספרות ואין צורך לחזור עליהם. ואולם חשוב בעיניי להעמיק במאפייניה של אותה סביבה שבה גדל ולדון בגורמים שעיצבו את תפיסותיו, את ההטיות הקוגניטיביות שלו ואת מערכת אמונותיו. בבואנו לבחון את הספרות בנושא זה אפשר להצביע על מגמות מספר:


רעיון הניגודים. טענה זו מתמקדת באופי התרבותי והאנושי המיוחד ששרר בבית משפחתו של לוי שקולניק, ומדגישה את הניגודיות הרבה בסביבתו שהוטבעה בנפשו והשפיעה על התפתחותו. הניגודים בבית שקולניק נתקבלו כטבעיים. הם התגלמו באישים ובתכנים הרעיוניים שלאורם התחנך אשכול. אביו של אשכול, יוסף שקולניק, היה רגזן אך שופע הומור ואיש של סיפורים. הוא למד תורה ואף היה חסיד, אך לא הקפיד בדקדקנות בקיום מצוות. האם דבורה והסב היו אנשים ליברליים ולא דתיים, והאמינו בזכותו של כל אחד מבאי הבית לחיות את חייו כרצונו. אל התרבות הדתית, הכמעט חרדית, שחווה אשכול בילדותו המוקדמת בבית הוריו, ניתוספה התרבות המסורתית והמשכילה במחצית השנייה של אותה ילדות. ראשיתה ב״חדר״ אצל הסב והֶמשכהּ בלימודים הפורמליים בגימנסיה היהודית בווילנה. אשכול, שהתרגל למצב שבו ניגודים מתקיימים יחדיו, נטה גם בבגרותו לראות כל מצב דומה כטבעי.18


רעיון הסביבה הכפרית. אשכול בבגרותו היה ידוע באהבתו הרבה לחקלאות. הוא ראה בחקלאות מרכיב חשוב בזהותו ואף נתן לכך ביטוי רשמי בתעודת הזהות שלו. בסיפוריו הייתה ההוויה הכפרית מוטיב קבוע ומקור חשוב לדימוייו. אמרו עליו שהיה מומחה גדול בחפירה בטורייה, בעיסוקי משאבות מים, בצינורות ובמים, בחקלאות ובהתיישבות חקלאית. מכיריו ראו זאת שורש מתקופת ילדותו בעיירה הטבולה בירק שנולד בה ובעיסוקי החקלאות של משפחתו. פרשנים חיזקו הערכה זו.19


רעיון השנאה הלטנטית. משאת נפשו של אשכול בבגרותו הייתה שנכדיו יגדלו בטוחים בארצם, מבלי שיחוו אפליה, פרעות ואנטישמיות כפי שחווה הוא בילדותו. את התחושות הללו הוא הזכיר גם בפגישותיו עם נשיא ארצות הברית פעמים מספר, וציין שהקמת הבית היהודי בארץ ישראל נועדה לשמש בית בטוח ליהודים. יש הערכות שונות בקרב החוקרים ביחס להשפעתה של השנאה הלטנטית ולעוצמתה. הביוגרף של אשכול סבור שמקובלות ומכובדות משפחת שרתוק בודדה אותם מן הפוגרומים שרווחו בעיירה. פרשנים אחרים מעריכים שלתחושת השנאה הזאת השפעה מאוחרת רבה יותר. מרבית הפרשנים מעריכים שהיא גורם בעלייתו של אשכול לישראל.20


רעיון ההשתייכות החצויה. אשכול הוא תוצר התרבות המזרח־אירופית של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. זהותם של יהודים רבים נותרה חצויה. הם שילבו יחדיו תרבות יהודית ותרבות רוסית, קרתנית ואוניברסלית. הם לא יכלו להזדהות עם מפלגות סוציאליסטיות מהפכניות נוסח מארקס וגם לא עם מפלגות יהודיות שאינן סוציאליסטיות. צעירים יהודים רבים כמו אשכול מצאו לעצמם מסגרות חדשות־ישנות להזדהות ולהשתייך נוסח הפועל הצעיר. כבני העלייה השנייה הם עלו לישראל חדורי מוטיבציה, רווקים בדרך כלל ובגפם, להקים בישראל חברה שוויונית וצודקת. יחסם לערביי הארץ הייתה דומה ומתעלמת ואת רוב זמנם השקיעו בחלוציות.21 אשכול, כמו בן־גוריון, שפרינצק ואחרים, הושפע מתהליכים תרבותיים ומזהויות חצויות שהניעו את פועלו ויחסו בישראל.22 בכוונתי לדון ביסודות הללו ובאחרים כמקורות שגיבשו את נטיות התפיסה של אשכול ולהשוות את מסלולי חייו לאלו של קודמיו בראשות הממשלה.


נטיות תפיסה


הנטייה הדואלית


הנטייה הדואלית כנטיית תפיסה מכילה מרכיבים שרבים בהם הניגוד והאי־התאמה. היא קשורה ככל הנראה לא רק לאישיותו של לוי שקולניק, אלא גם לאופן שבו היא עוצבה בתור סַף תפיסה בסביבתו המשפחתית של לוי שקולניק. היא ניכרה בדמויותיהם של סבו, יואל יצחק, אביו יוסף ואמו דבורה, וגם במרכיבים התוכניים של התרבות שנחשף אליהם. נטיית התפיסה היא הביטוי הדינמי של סִפֵּי תפיסה. סף התפיסה מתהווה מתוך חוויית ההתנסות עם הסביבה וכולל מערך של רגישויות קוגניטיביות ורגשיות הנגרמות בעטיו. למערך זה סבירות רבה לגבש את התפיסה עצמה ולכן היא מהווה סוג של אמונה מוקדמת.23 נבחן אפשרות זו של נטייה דואלית ביחס לאשכול.


אשכול היה ידוע בתור איש נהנתן ותאב חיים. לצד כושר עבודתו הבלתי נלאה אהב ארוחות דשנות. המקור לכך, הוא עצמו מעיד, הוא סבו. ו״אני כמוהו״, התוודה לבתו:


״היה לי סבא שהיה לו תיאבון, אוהו. כשנתאחרה השעה הייתה סבתי דוחקת בו ללכת לישון והוא היה מסרב ועומד בסירובו. הייתה שואלת פארבוס? (למה?), והיה עונה: אפשר וועל איך נאך זיין הונגעריק? (אולי שוב אהיה רעב?) ואני כמוהו״.24


סבו מצד אביו, יצחק יואל, היה איש מסחר רב־פעלים. אין כמעט עיסוק בעיירה שידו לא נגעה בו, החל בחכירת עצים, עבור לכריתתם, הובלתם למחסנים ומכירתם, וכלה בתפעול טחנת קמח ומכירת דלק, דיג, חכירת אחוזות ופיקוח על עבודת האיכרים האוקראינים. עיסוקו של הסב היה חריג בקרב יהודי רוסיה באותה עת, שרובם בעיירה היו עניים יותר. בקרב בני העיירה הוא נחשב לגברתן רב־כוח ומכובד. נהנתנותו לאוכל הייתה ידועה במשפחה. סב שהיה אב של חסיד ואיש עסקים רב־פעלים ייצג דמות חריגה ושילוב של תכונות דואליות.


בציבור ובקרב עמיתיו הוכר אשכול בתור איש נוח לבריות וליברל שלא כופה את השקפתו, איש המרבה בהומור ובעליזות. כזה בדיוק היה אביו, יוסף שקולניק. אלו היו חלק מתכונותיו, אך לא כולן. העדויות על השפעת האב מעורפלות יותר. אשכול ציין ״בית אבי״ ולא אבי, ובביתם היו גם אחרים דוגמת אמו וסבתו. על בית אביו אמר בכלליות ומבלי לפרט:


״אוניברסיטה חשובה הייתה לי גם בבית אבי, ואני נוהג להזכירו; אין כמעט דבר — להוציא אולי, ראשות הממשלה — שאינו קשור בבית אבי, ואל תבקשו ממני לפרט ולהסביר דברי אלה [...] גם את כושר העבודה נטלתי עמי מבית אבי, אף כי תנאי החיים היו שם שונים״.25


במקום אחר ציין: ״אבא שלי היה אומר שלעולם לא יהיה אדם תלוי בצינור נשימה אחד״.26 בהיותו פוליטיקאי הצדיק את הקשרים עם ארצות הברית בכך שתלות בלעדית עם צרפת היא בעייתית, צינור נשימה אחד. על תכונותיו העיד: ״אבי היה איש של לב ורגשות, ואת רוב ימי חייו בילה בשדות״.27 מקורה של כמיהתו של אשכול לציון לא נבעה מאביו, ״אבי לא היה ציוני״, אמר.


מן הספרות הביוגרפית אפשר ללמוד על יוסף שקולניק האיש ועיסוקיו. ציינו שהיה איש רוח, צנוע מספר סיפורים ובעל חוש הומור. רחוק מלהיות גביר גאוותן. ואולם היה ״רגזן״. רוב שעותיו למד תורה, ולאחר שהתחתן עם דבורה, אמו של לוי שקולניק, הפך לחסיד בחצרו של האדמו״ר, הרב יהושע רבינוביץ, שהתאכסן לעתים בבית שקולניק. ברם גם חסיד קפדן לא היה יוסף. בביתו לא הקפידו הקפדה יתרה על קיום מצוות הדת, והוא עצמו, כשחשק ב״ציגרטה״, העלים עין מקיום תפילת ההבדלה בזמנה וגם מהיעדרו של אחד מבני המשפחה מתפילת ערבית או שחרית. הוא היה נוקשה, אך גם הִרבה בהלצות, והותיר לבניו מידה רבה של חופש. יוסף שקולניק היווה בעבור בניו אב המייצג ליברליזם וחוכמה יהודית מעשית המבוטאת בהומור. בתו של אשכול28 מספרת על כך שאשכול שאב אסוציאציות מסורתיות מן התנ״ך במתן כינויים למבצעים שונים או לאנשים ולמקומות. יוסף שקולניק לא כפה על בניו יהודיות בנוסח נוקשה ונהג בהם מידה רבה של חופשיות.29 אשכול זכר זאת וייחס לאביו ליברליזם במובן נוסף: ״למדנו את השפה בקפדנות רק כדי לנוכל לעסוק במסחר...״. ניתנה לו ולאחיו מידה רבה של חופש להחליט ביחס למקומם כיהודים בסביבה הגלותית.30 גם החלטתו לעלות לישראל התקבלה אמנם בהפתעה אך בהשלמה.


על דמות הסב, הגביר ו״המלמד״ נוסף האב, החסיד המקל עם בניו בקיום המצוות, הרגזן והבדחן. ולשניהם באותו בית נוספה האם, דמות מורכבת בזכות עצמה. על דבורה אמר לימים אשכול, שהייתה אישה מעשית וחכמה — תכונות שייחסו לאשכול הפוליטיקאי בבגרותו.31 עול הבית נפל במידה רבה עליה, והיא זו שקבעה את נוהגי הבית. התנהגותה הייתה שונה ממה שאפשר לצפות מייחוסה המשפחתי הדתי הרם. היא הייתה קשורה בקשרים משפחתיים לאדמו״ר, החסיד מצ’רנוביל, ואף על פי כן נטלה לעצמה ולבני משפחתה חופש מקיום מצוות הדת כדרכם של ה״מתנגדים״. כבת למשפחת קרסנינסקי היא הייתה בעלת ייחוס משפחתי אמיד יותר מזה של משפחת שקולניק, ועם זאת פעלתנית בתחום המסחר ו״עדינה״.


במשפחתו של לוי שקולניק, מסכמת בתו עפרה, התקיימה ״מזיגה של חיי רוח ומעשה״.32 את המעשה ביטאה האם דבורה, וחלקה לא נפל בעיניו של בנה ״באישיותה הכובשת ובאהבה שהרעיפה עליו היא השפיעה עליו יותר מכל דמות אחרת באורטובו״, אמר עליה33. את עיסוקי הרוח ביטא האב יוסף.


לדמויות המורכבות בסביבת משפחתו של לוי שקולניק נוספו הלכי רוח תרבותיים מנוגדים וערכים מתנגשים. כמו יהודים רבים בני דורו, החלו האחים לבית שקולניק, לוי וליפא, ללמוד בחדרו של הסב, יצחק יואל. שם למדו לקרוא את הא״ב בסידור. אולם הסב ההדוק לא מנע מנכדיו מלשוטט בשדות העיירה ולעשות ככל חפצם. הדבר עלה ללוי בן הארבע וחצי באיבוד אחת מאצבעותיו כאשר שיחק בכלי דיש. לוי, אחיו ואחד מבני דודם, הועברו ל״מלמד״ הקפדן. שם למדו מפרשת השבוע חומש עם רש״י. בהיותו בן שבע המשיך לוי שקולניק את הכשרתו הדתית בלימוד ושינון על פה פסוקים מן התורה ונביאים לצד מעט גמרא. הסידור, לצד המעשיות, התנ״ך והגמרא, החוכמה היהודית והתורה שבעל פה שימשו תשתית אינטלקטואלית ראשונה וחשובה לאנלוגיות של אשכול בבגרותו.


ברם אשכול בבגרותו לא היה איש דתי המקיים מצוות, בקיאותו בספרות האוניברסלית, בעיקר הרוסית, הייתה מרכזית לצד זו היהודית, הקרתנית. בבית הוריו נמצאו דרך קבע עיתונים, במיוחד המליץ והצפירה, שתמכו בתנועת חיבת ציון, ולפעמים גם עיתון הווסחוד בשפה הרוסית — עיתון האינטליגנציה היהודית, שנחשב במיוחד. השפות הרוסית והיידיש היו המדוברות דרך קבע בבית שקולניק. האם דבורה, בת האדמו״ר, ראתה את הנולד וביקשה מהמלמדים ב״חדר״ להקפיד על לימוד השפה הרוסית, שידיעתה חשובה להמשך לימודם בגימנסיה הרוסית־עברית. בקיאותו של לוי שקולניק בשפה הרוסית פתחה לפניו צוהר חשוב לספרות הרוסית. פושקין, גוגל, קופרין, צ’רטישבסקי ואחרים, היו יסודות חשובים בהשכלתו האוניברסלית.


תשתית רעיונית נוספת שערכיה מבטאים ניגוד, שאליה נחשף לוי אשכול בצעירותו נסבה סביב נושא הציונות ומתנגדיה. אביו לא היה ציוני ואף הביע התנגדות לפעולות הציוניות של מנהיגיה.34 החזיונות שהביא עמו השד״ר מארץ ישראל על מערת המכפלה וקבר רחל, ניטעו בתודעתו. לימים אמר כי הביקור הזה (של השד״ר) הפך אותו לציוני. עד אז לא שמע אפילו את שמה של התנועה. מאז ביקור של אותו מטיף בביתם החלו בני המשפחה לתמוך ביתר מרץ בציונות ורעיונות התנועה הפכו לחלק בלתי נפרד מהווית הבית35. אך גם כאן נחשף לוי שקולניק להשפעת הדעה ההפוכה. דודו, שגר דרך קבע בביתם והיה פעיל בתנועת ימק״א, הטיף לרעיונות אנטי ציוניים. הוא ראה בהגירת יהודים לארגנטינה ולא לציון יעד ומטרה.


המחלוקת בסוגיה הציונית נחשפה בפני לוי שקולניק בדרך נוספת. בית משפחת שקולניק נבנה על צומת דרכים שבין שני ערי מחוז, ברידיצ’ב ואומן בסמוך לתחנת רכבת. מידי יום פקדו את אזור התחנה מאות חסידים, שביטאו תפיסות שונות לציונות.36 בעיר המחוז אומן התקיימה קהילה גדולה של חסידי ברסלב, מחצרו של הרב נחמן מברסלב, שהטיף לעלייה לארץ ישראל. שמחת לב וריקוד היו מן המקובלות בחצרותיהם. רבים מילדיהם התקבלו ללמוד בגימנסיה ורכשו השכלה חילונית לצד לימודי קודש. מאידך, בעיר המחוז ברדיצ’ב, התקיימה קהילתו של הרב יצחק ברדיצ’ב. בעיר פעלה תנועת ה״בונד״, שהאמינה באיחוד תנועות הפועלים במקום מושבם כפתרון לאנטישמיות של יהודי מזרח אירופה. שתי רכבות, שבאו מכל אחת מערי המחוז אל תחנת הרכבת במקום מגורי משפחת שקולניק, בצהריים ובערב, פלטו את חסידי ברסלב ואת חסידי ברדיצ’ב. כל קבוצת חסידים ואמונתה, ציונית ולא ציונית, ״והעיירה חיה את כל זה״, ציין אשכול בבגרותו.37


הציונות של לוי שקולניק השתלבה ברעיונות ואידאלים סוציאליסטיים ופחות תאורטיים או אידאולוגיים. הוא הושפע ממנהיגי הפועל הצעיר: ״הם היו המדריכים והמנטורים, אשר פיתחו מרכיבים חשובים באידאולוגיה לפועלים היהודים, לעקרונות בהתיישבות חקלאית, לתרבות העברית ולחברה ולמדינה...״.38 אלא שגם אל הוויה אינטלקטואלית זו הוא נחשף תוך ניגוד רעיונות. הוא התוודע בנעוריו לאגודת צעירי ציון המקומית בעיירת הולדתו, שהייתה מקורבת למפלגת הפועל הצעיר ששילבה ציונות עם סוציאליזם מתון ופחות דוגמטי ועם ערכים הומניים. הפועל היהודי העולה לישראל וכובש את העבודה הייתה בעיני האגודה פסגת ההגשמה הציונית. היא ינקה את השראתה מתנועות סוציאליסטיות ברוסיה, שהעמידו את האיכר הרוסי, חיי הכפר ותיקון היחיד במרכז הווייתן.39 האידאולוגיה המעשית בנוסח שהוטבע על ידי אוסישקין, שמשמעותו ״התיישבות בארץ ישראל היא ציונות״,40 שהייתה מנוגדת לסוציאליזם של פועלי ציון שפגש בווילנה הדוגמטית, שצידדה בסוציאליזם מעמדי. לוי שקולניק, שבעיירת הולדתו הצטרף לאגודת צעירי ציון, הצטרף בווילנה לאגודה ציונית שמרבית חבריה באו מבתים בורגניים, והסוציאליזם המתון נוסח צעירי ציון לא התאים להם. ניסיונותיו של לוי שקולניק לשכנעם להצטרף לצעירי ציון הצליחו בעזרתו של אייזיק ברודני (בראל) שנאם לפניהם. בווילנה הצטרף לחפצי ציון, קבוצת נוער המשותפת להפועל הצעיר, שהייתה מאוחר יותר חלק ממפא״י. ב-1916 הצטרף לוי שקולניק למפלגת הפועל הצעיר, שרעיונותיה חפפו בחלקם את האידאולוגיה של קבוצת הפועל הצעיר. עם זאת הוא המשיך לקנא באחיותיה, פועלי ציון ואחדות העבודה, ולעתים פעל בניגוד לדרכה.


חודשים אחדים לפני מותו בשנת 1969 ציין לוי אשכול,41 שהפילוסופיה של א״ד גורדון, שהטיף לחזרה לאדמה כתמצית השיבה של העם היהודי לארצו, השפיעה עליו יותר מכול, והיוותה בסיס לתשתיות אינטלקטואליות שעיצבו את השקפת עולמו.. כמו רבים מבני העלייה השנייה הושפע אשכול מחזון נביאי ישראל, במיוחד מרעיון אמונתם בשוויון וצדק לפני האלוהים. את סגנונו הספרותי העריך ז’בוטינסקי במיוחד, והמפגש עם יוסף שפרינצק היה משמעותי במיוחד. הוא הסיר ממנו את כל הספקות והביא להחלטתו לעלות לישראל.


התשתיות האינטלקטואליות הללו, שבאחדות מהן רבה השניוּת, גיבשו את השקפת עולמו הכללית של אשכול, והאחרות יצרו עוגן תשתיתי קבוע יותר. דומה, שהסביבה התרבותית לא סיפקה לאשכול אוריינטציה ברורה בבגרותו, וכמו צעירים רבים מבני העיירות היהודיות בגולה באותה תקופה — תקופה של חילון וצורך להסתגל לחברה הסובבת וגם להגשים את חלום השיבה לציון — שרר הבלבול גם אצלו. ואולם דומה שבמשפחת שקולניק הגיע הקיטוב לממדים קיצוניים הרבה יותר. אצלם הייתה הדתיות מסויגת, הציונות מהוססת, הליברליות מצויה לצד השמרנות, הקרתנות מודגשת. ואולי המעט מכל דבר ללא כיוון ברור הוביל אל התובנה שבכל דבר יש מעט מן האמת, וזו עשויה להיות חצויה. כשבגר אשכול הוא אמר: אנשים באים ״בבקשות שונות והם מנמקים ומוכיחים את צדקתם. דבריהם נראים לו הגיוניים, אלא שאחריהם הוא פוגש את נציגי ‘הצד השני’, והללו מרצים בהיגיון רב את היפוכן של הטענות וגם דבריהם מתקבלים על דעתו״. את נטייתו לראות בָּאמת יחסית ואת הקושי להכריע בחלופה שבה היא רבה יותר, הוא עצמו לא אהב, וכך אמר: ״יש לי טענות כלפי עצמי על שאיני קובע דעה נחרצת ורואה את הצדק של שני הצדדים״.42


ההנחה התאורטית הרווחת בקרב הדוגלים בגישה הפסיכולוגית שגורסת שמקורה של התפיסה הוא בנטיות מוקדמות שיצרו אותה מעודדת להניח, שהנטייה הדואלית בעברו של אשכול היא המקור להפכפכות בבגרותו כפוליטיקאי. בהזדמנויות שונות סיפר לאחרים על עצמו: ״אני מחפש את שלושת צדי המטבע״. ובפעם אחרת אמר: ״אני מתפשר ומתפשר עד אשר אני משיג את מטרתי״. העקביות הקוגניטיבית, מנגנון פסיכולוגי ידוע, הביאה אותו להדחיק את הדחק שדיסוננס קוגניטיבי גורם ולקבל מצבים של ניגוד כמבטאים אמיתות חלקיות אפשריות. כאן אציין בראשי פרקים מצבים אלו, ובהמשך אפרט:


בשנות השלושים גילה אשכול תנודתיות רבה בשתי סוגיות, שהיו מרכזיות בעיניו, עלייה והתיישבות. לפני מאורעות 1929 ראה בהן חלק מתכנית הציונות הגדולה, שבה ראה פתרון לבעיה הערבית. לאחר המאורעות היה מוכן לצמצם עלייה והתיישבות תמורת הסכם זמני להפסקת האלימות. כשפרץ המרד הערבי ייחס שוב חשיבות רבה לעלייה, ומשום כך העדיף את רעיון החלוקה על פני המצב המנדטורי. גם בנושא היחסים עם ערביי הארץ הייתה עמדתו הפכפכה. בראשית שנות העשרים הוא קרא להידבר עמם, אך בפועל תמך בהגברת כיבוש העבודה היהודית באדמות הערבים שננטשו לאחר המרד הערבי, וכך גם ביחס לבתי הכפריים הערביים שנטשו את בתיהם ב-1948. לאחר הקמת המדינה התקשה להחליט באשר לדמותה של החברה הישראלית, אם תהיה זו מדינה בעלת משק תחרותי או אולי מדינת רווחה, ומה יהיה מקומה של התעשייה המודרנית בה.43 במשבר מאי־יוני 67’ התקשה אשכול להחליט באשר להמתנה או מלחמה, לדפנסיבה או אופנסיבה ובאשר לעתיד השטחים. בכך אדון בהמשך.


נטיית הנרדפות


תפיסת הביטחון של אשכול הפוליטיקאי עשויה להיות קשורה לתחושת הנרדפות בילדותו.44 לא פעם ולא פעמיים ייחל אשכול בהתבטאויותיו בהזדמנויות שונות, שמדינת ישראל תהיה בטוחה לנכדיו ולילדי ישראל ושלא יחוו את תחושת הנרדפות האנטישמית שהוא עצמו חווה בילדותו. כמו יהודים רבים אחרים גם לוי שקולניק התוודע ברמה האישית והקולקטיבית להיותו בן למשפחה יהודית, אמנם עשירה ומכובדת, אך עדיין מקופחת ונרדפת בשל יהדותה. נשללה ממנו האפשרות ללמוד בגימנסיות רוסיות באודסה ובאומן בשל עקרון ה״נומורוס קלאוזוס״ שהגביל את מספר הסטודנטים היהודים, והוא קופח ככל הנראה, גם בהישגיו הלימודיים.45 הוא נאלץ להיפרד מהוריו וללמוד בגימנסיה יהודית בווילנה שהייתה רחוקה כ-700 ק״מ מעיירת הולדתו. שנים אחדות קודם לכן הוא חווה באופן בלתי אמצעי על פי עדותו, מאורעות של פוגרומים וביטויי אנטישמיות.46


הגם ששאלת חומרתן של אותן פרעות על משפחת שקולניק נתונה במחלוקת,47 הן הותירו בזיכרונו של אשכול המבוגר חותם אישי עמוק וצורב: ״החזקנו את ראשנו בידיים כל הזמן, האבנים ניפצו את חלונות ביתנו, ממתינים במשך שבועות להתקפה שלא באה״.48 בהזדמנות אחרת סיפר: ״בעיירתי באירופה המזרחית, ואני ילד יהודי קטן, ילד שרץ ברחובות כל עוד נשמתו בו [...] הוא רץ ובעקבותיו ילדים אחרים אכולי שנאה וחמה שביקשו להכותו.״49 במקום אחר ציין אשכול: ״זה היה בתחילת המאה העשרים — פרעות, פוגרומים. אני עצמי קיבלתי מכה מגלגל של עגלה״.50


פרעות קישינב תוארו בספרי היסטוריה והשירה. המשורר אברהם שלונסקי כתב עליהם: ״פתאום זעקה. קול בריח בדלת. ויד לא נראית מכבה פנסים. אתם לא תדעו מה היא מיללת ושעט צללים של רודפים ונסים. אתם תקראו זאת כתוב עלי ספר, תלמדו כשיעור בתולדות ישראל; אנוכי — כל ימיי אשאנה כאפר של שרפה בילדות ובכייה: ‘מה מליל’...״.51 ביאליק תיאר את הפרעות בשירו ״בעיר ההרגה״, קורולנקו — במסה על ״בית מספר 13״. אופיים היה אכזרי, וכך היה אחד מתיאורם: שלושה ימים, שבין 3 עד 8 באפריל 1903, השתולל בעיר הפלך קישינוב שבסראביה המון פרוע, המונהג על ידי אינטליגנציה משכילה כשהוא אונס, רוצח, שודד, מענה ומעלה באש, מתעלל בהמון בית ישראל באין מפריע. גל הפוגרומים המשיך והתפשט במשך שנות המהפכה הרוסית גלים־גלים עד 1907. ב-1905 פרץ גל של פרעות מאורגנות על ידי הצבא בכל רחבי רוסיה, כ-690 פוגרומים ב-660 יישובים. מספרם של הרוגי הפרעות הגיע לאלפי אנשים במהלך מהפכת 1905. ״זה היה מאורע היסטורי שזכה להד ציבורי, שהיו שראו בו את המפנה המהפכני להגנה עצמית ולהתארגנות ציבורית, שחל בעקבות תחושת חוסר האונים וחרפת החולשה וההליכה כצאן לטבח״.52 השמועות ותיאורי הפרעות התפשטו בכל תחום המושב. הם זעזעו רבים מבתי היהודים, כך גם את יהודי עיר הולדתו של לוי שקולניק, שישבו מסוגרים בבתיהם וחרדים לגורלם.


אשכול בבגרותו מייחס חשיבות לאירועי הנרדפות כתשתית חווייתית ותחושתית המעצבת את עמדותיו וכסוג של אנלוגיה שעיצבה את מערכת דימוייו. לימים נזכר שאימת הפוגרומים והרצון לחוש בטוח היו הסיבות לעלייתו לישראל: ״עליתי לארץ ישראל כדי לבנות לעצמי בית, שלא אהיה אנוס להתחבא מתחת למיטה מפני פורעים״.53 בהקשר זה ראה את תפקידה של המדינה להבטיח ש״הקיום הפיזי בא למנוע פרעות ביהודים. זהו התפקיד הראשון של המדינה״54. לימים הפך לסב ואמר לבתו: ״גדולתה של מדינת ישראל היא בזאת, שכאשר אני רואה את נכדי בא הביתה קרוע מכנסיים, אפו שרוט ושׂערו פרוע, יודע אני שכל זה בא לו מפני ‘שידו בכול ויד כול בו’. לא מפני שהוא ילד יהודי״.55 אימת הנרדפות, שראשיתה מתקופת ילדותו של לוי שקולניק, נמשכה גם בזמן שהייתו בווילנה וגם בעקבות אירועים נוספים כמו מפגשי האלימות שחווה עם ערביי ישראל ותחושת מצור שנבעה ממאורעות הדמים בשנות העשרים והשלושים וכן משואת יהודי אירופה. הללו גרמו לפריזמה שהשפיעה על תפיסותיו בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים ולאחריה.56 ציינתי נושא זה בהקשר אחר ועוד ארחיב עליו בהמשך.


הגם שאין בידי עדות טקסטואלית ישירה או עקיפה לתחושת הנרדפות של לוי שקולניק בתקופת ילדותו לעומת גישתו לסכסוך הערבי־ישראלי, תאוריית ‘הקביעות הקוגניטיבית’, שמקורה בתאוריה הפסיכולוגית, מאפשרת להניח, שנרדפות לטנטית בתקופת הילדות עשויה להיות קשורה בנטיית פוליטיקאי לראות מציאות המצדיקה חשדנות כלפי היריב ומפחיתה ביושר כוונותיו. יש בכך כדי ליצור ״עיוורון קוגניטיבי״ לסוג של מידע במציאות, שאינו מתיישב עם ראייה חשדנית מעין זו. הנטייה התפיסתית לראות סכסוך סבוך פתרון המהווה איום חמור על ישראל, עלולה הייתה להיות פועל יוצא של תחושת נרדפות סמויה זו. היא עשויה הייתה להביא את אשכול לראות את מיקומה הצנוע של ישראל ביחס לגויים, בכך שהיא זקוקה לידידותן ואינה יכולה לסמוך רק על עצמה. מוטב להציגה כ״שמשון המסכן״, כדבר תשובתו לשאלתו של ויצמן, שיש בכך מידה של צניעות ונחישות כאחת.


בולטות היסוד הקרקעי


הסביבה הפיזית שלוי שקולניק גדל בה הייתה במהותה כפרית. סביב העיירה היו יערות ירוקי־־עד שהשתרעו עד שדותיה הקרובים. מסביבה היו שטחי אדמה מוחכרים, שבני משפחת שקולניק לדורותיה נחשבו ל״בעלי בתים״, ותמורת דמי שכירות נמוכה הניבו בה תבואה, פֵּרות וירקות. העיירה עצמה התאפיינה בעליבותה ובכיעורה. היא לא הייתה טבולה בירק, והפסולת של טחנות הקמח ובתי חרושת ומלאכה וכן הזוהמה שהרכבות פלטו היו רבות. בית משפחת שקולניק, שהיה ידוע כמטולא טלאים־טלאים, העיד על עושרה של המשפחה. ואולם מציאות עלובה זו של עיירה מזוהמת וחסרת חן יופְּתה בתיאוריו המאוחרים של אשכול. הוא דימה אותה ״ליישוב מלא הוד, קסם והדר, טבול בירק בחלקו הגדול של השנה, ועטוי לובן בחלקו האחר, אשר רק כפסע בין הנוף הסובב אותו לבין נופה של עיירה אלפינית ממוצעת״.57


הוויה כפרית זו הותירה את רישומה בדרכים אחדות: ״אין ספק, כי הכפר והווייתו היו לו גורם מרגיע [...] לא מושג ערטילאי היה לו הכפר העברי, הוא הכירו וידעו היטב. כספר פתוח הייתה לו ההוויה החקלאית [...] וממנה היו תוצאות למעשיו הרבים״.58 הבית והסביבה זימנו לו חוויות מגוונות: ״בית גדול ומשפחה רחבה שכללה סבים וסבתות, נכדים ונכדות עם עסקים מבוססים ומצליחים. היה בהם הכול — לא היה שום דבר מעשי בעולם או בעסקים שעסקתי בהם בישראל והיו זרים לי. עצים ופרחים, נהר ודיג וסוסים...״.59 על פי עדותו, כמוטיב שזכר מילדותו: ״החזרה לאדמה היא תמצית הפילוסופיה שלנו״. אנו רוצים לבנות את ארצנו בידיים שלנו״, אמר חודשים אחדים לפני מותו ב-1969.60


אשכול היה ידוע בחיבתו היתרה לאדמה, למים ולצינורות המרווים אותה. הכול ידעו זאת ואף התבדחו על כך. מספרים על אשכול, ראש הממשלה, על סיור שערכו לו בכירי הצבא ושר הביטחון דיין ערב מלחמת ששת הימים, שכאשר ראה צינורות בעלי קוטר אדיר הוא עצר את הסיור, ניגש ומישש את הצינורות. דיין העיר על כך: ״ידעתי שזה יהיה הסוף, אשכול פגש צינור...״61 כאמור למעלה, אשכול ראה בחקלאות מקצוע ואף הקפיד לרשום עדות לכך בתעודת הזהות.62


רבים חווים בילדותם קשר לאדמה ומבטאים את חיבתם במרחב הפרטי. אשכול נמנה עם המעטים שחיבתו להוויה החקלאית נמשכה גם בבגרותו כחקלאי וגם כעסקן ציבורי וכשר בממשלה. ההוויה החקלאית בעיירת ילדותו כ’סף תפיסה’ והמשכה באמצעות עיסוקיו הפוליטיים ועקרון ‘הקביעות הקוגניטיבית’ מסבירים כנראה חלק מהחלטותיו והעדפותיו הפוליטיים. לבולטות הקרקע כמה השלכות מאוחרות יותר, ואזכיר אותם כאן בראשי פרקים מאחר שהם נידונים בהמשך. למשל, ראייתו את ההתיישבות החקלאית ביישובי הספר בתור ‘מבצרים צבאיים’ ואמצעי לכיבוש הקרקע בנגב ו’צוואר הבקבוק’ במקום פעולות צבאיות. שנית, הדמוי שהחקלאות מהווה את התשתית הכלכלית של חברה שוויונית המתבססת על עמל כפיה, כמכשיר לתיקונו של האדם. שלישית, ראיית מי הירדן כסם חיים, ומאבקו על חלוקתם הצודקת, מניעת הטייתם והובלתם אל חלקי הארץ השוממים קשורים כנראה לשורש חקלאי זה. רביעית, ההצדקה שראה בכיבוש אזור הבניאס ברמת הגולן, מפאת חשיבותו למשק המים ולא בהיבט האסטרטגי של כיבוש הרמה. יש גם בכך כדי להעיד על החשיבות שייחס למרכיבים הקשורים בקרקע ומים.


סיכום


בסביבה המשפחתית נחשף לוי שקולניק לשלושה ספי תפיסה שמעמדם וזיקתם לנטיות תפיסתו אינם אחידים. תקפותם ומידת עוצמתם שונות. העדויות הטקסטואליות מלמדות על רושם רב שהותירו האנטישמיות, האפליה והפוגרומים על המערכת הרגשית־קוגניטיבית של לוי שקולניק. סף תפיסה זה שהתרחש בשלב מוקדם יחסית בילדות ובאופן לא אמצעי מעצים את הסיכוי שהטביע חותם אישי עמוק. התקֵפוּת ההסתברותית לכך שסף תפיסה זה הפך מסמוי לנטיית תפיסה מתחזקת בעדויות הטקסטואליות שאשכול מספק לנו בבגרותו. הוא עצמו מייחס למניעת פורענויות נוסח אלו שחווה בילדותו את תפקידה העיקרי של המדינה.


ניתוח מאפייני האישיות של קרובי המשפחה והתרבות שבה התחנך לוי שקולניק מעלים את הסברה שסביבתו הייתה דואלית. היא התאפיינה בערכים מתנגשים ובתכונות אופי סותרות שעודדו התנהגויות מהוססות ובלתי החלטיות. ואולם אין בידינו עדויות טקסטואליות לאישוש הטענה שמקור ההפכפכות הפוליטית וקשייו להחליט, מקורם בתכונה סביבתית זו. הגם שבמחקר קיימת נטייה להניח כך,63 ייתכן שמקורה לא רק בסביבה, אלא גם באופיו של אשכול. בולטות הקרקע כסף תפיסה שלישי קשורה לחלק מעמדותיו המאוחרות של אשכול, אך הסברה שמקורה בסביבת ילדותו של לוי שקולניק היא בעיקרה סברה הצהרתית ולא מצאתי לה ביסוס טקסטואלי. ההגיון שלה מאפשר להותירה בשלב זה כהנחה כללית.


השוואת תהליך הסוציאליזציה של לוי שקולניק לקודמיו בראשות הממשלה עשויה ללמד על ייחודה בגיבוש השקפתו הביטחונית. אציין להלן כמה קריטריונים להשוואה:


הסביבה: לוי שקולניק גדל בסביבה שמרכיב האנטישמיות בה רב, במיוחד בהשוואה למשה שרת, אך גם לדוד בן־גוריון. שר החוץ הראשון של מדינת ישראל חי את מרבית חייו בארץ ישראל. תרבות הארץ הוטמעה בו כבר בגיל צעיר יחסית, כשעלה עם משפחתו לישראל. נרדפות ואנטישמיות כמעט לא ידע. הוא התוודע מגיל צעיר להוויית הקונפליקט היהודי־ערבי, והכיר היטב את התרבות הערבית־ישראלית מתקופת שהייתו בכפר הערבי עין סניה. על השפעתה העיד: ״...אינני יכול לדרוש מכולכם שיהיה לכם (כמוני, דב״ח) ניסיון חיים של שנתיים חיים סגורים בכפר ערבי כדי להיווכח שהערבים הם בני אדם. יש להם מוח, היגיון וכבוד ורגש לאומי, ויצר וכושר הזדעזעות״.64


בן־גוריון חי בגלות משך זמן דומה לזה של לוי שקולניק, ועלה לישראל בגפו בהיותו בן עשרים. אך בשונה משקולניק, הוא מעיד על גלותיות אחרת, נטולת פרעות: ״...לא הייתה לי בילדותי מעולם הרגשת נחיתות, ואת נגע האנטישמיות לא חשתי על בשרי״.65 אשכול היה אפוא ראש הממשלה הראשון של ישראל בעל תודעה יהודית וגלותית עמוקה ותחושת אפליה ואנטישמיות.


דמויות משפחתיות: לוי שקולניק ייחודי במורכבותן של הדמויות בסביבה המשפחתית ובמידת השניות התרבותית שחווה. משה שרת ודוד בן־גוריון חיו במשפחה שבמרכזה אב אידאולוגי רב־השפעה, המייצג ערכים ציוניים ואידאולוגיים ברורים, שהבנים זיהו בקלות את השפעתו עליהם: כאשר ספד בן־גוריון לאביו, אביגדור גרין, הוא אמר עליו: ״ממנו קיבלתי אהבתי לעם ישראל, לארץ, ללשון העברית״.66 משה שרת כתב ביומנו על אביו, יעקב שרתוק: ״על אבי אני צריך לדבר הרבה [...] הוא יצרני עם כל השקפת עולמי [...] יצרני בטבע ובחינוך...״.67 לוי שקולניק התרשם מכושר עבודתו של אביו ומרגישותו כאדם. כשבגר אמר עליו: ״הושפעתי מבית אבי״ — ‘מבית אבי’ ולא ‘מאבי’. הוא התקשה להזדהות עם תפיסותיו האידאולוגיות של אביו ואף להגדירם. הוא ידע שאביו לא היה ציוני בראשית דרכו וציוניותו הייתה מאוחרת. פרט לכך אביו היה בבחינת תעלומה אידאולוגית בעבורו.


על השפעת אמו של לוי שקולניק אנו יודעים יותר. היא זו שהרעיפה עליו אהבה והשפיעה עליו יותר מכל דמות אחרת, אך אין אנו יודעים מה הייתה כיוונהּ של אותה השפעה.68


לכידות: מידת הלכידות במשפחת שקולניק לאחר עזיבתו את הבית הייתה מועטה. הוא מיעט בקשר עם הוריו וכתב מכתב ידוע אחד לאחיו ליפא — וגם עמו ניתק את הקשר. נודע לו על מות אביו בפוגרום בעיירת מגוריו לאחר קבורתו, והוא בא פעם אחת לבקר את אמו, אך בשל קשיים ביורוקרטיים לא הצליח. לעומתו, שרת ובן־גוריון נהנו שנים ארוכות מקשר הדדי אוהד וחם מצד בני המשפחה. משפחת שרתוק הייתה הרמונית וליברלית, והעניקה ייחס מיוחד לבנם משה, וקשר המכתבים בין דויד בן־גוריון ואביו ידוע היטב.69


בולטות הקשר לטבע


הנוף הכפרי באורטובו והעיסוק החקלאי והמסחרי של משפחת שקולניק היו ייחודיים בהוויית עולמו של בנם. דוד גרין, שגדל בפלונסק, עיירה בפולין שהייתה אז בתחום האימפריה הרוסית ועבר לגור בוורשה בהיותו בן שמונה, לא התוודע כמעט לנוף כפרי, לחקלאות או למסחר. הוא נולד ב-1886, שנה אחרי לוי שקולניק, ועלה לישראל ב-1906. משה שרתוק נולד בחרסון ב-1894, צעיר בשמונה שנים מדוד גרין. חרסון הייתה אז בדרום־מערב האימפריה הרוסית, כיום אוקראינה. רוב חייו הוא חי בארץ ישראל. נחשף תחילה לחיי העיר תל־אביב ומאוחר יותר לחיי הכפר הערבי עין סיניה, אך עסק בעיקר בסיוע למשפחתו בעיסוקי טחנת הקמח ובית הבד.


הזיקה האידאולוגית


לוי שקולניק עשה את ראשית דרכו בעיירת הולדתו כשנחשף לסוציאליזם מתון ולאידאולוגיה ציונית ״מעשית״. הוא השתייך לאגודת צעירי ציון מאוחר יותר להפועל הצעיר. בן־גוריון בילדותו היה חבר בתנועת חובבי ציון ונחשף שם לרעיון השיבה לארץ ישראל. בשנת 1900 הקים עם חבריו את אגודת ״עזרה״ שפעלה להחייאת השפעה העברית. משה שרת היה בוגר מחזור א של הגימנסיה הרצליה וחבר ההסתדרות המצומצמת מטעמה, שפיתחה בתלמידיה תודעה לאומית ואהבת ארץ ישראל, ונטתה לחוגי הפועלים. רבים מחבריה הצטרפו מאוחר יותר לאחדות העבודה. במידה מסוימת דמו שרת ואשכול בזיקתם ההומניסטית־פועלית, בהשוואה לאידאולוגיה הדוגמטית־מהפכנית שבן־גוריון נחשף אליה.