“עתה מוגש סוף-סוף לקורא העברי תרגום ראשון, מלא ומשובח של "בית קדרות", הרומן התשיעי במספר של יוצרו. מאות העמודים האלה מחזיקים שפע של עלילות ועלילות משנה, דמויות ודמויות משנה; אלה שטרחו לספור הגיעו לכ-60 דמויות, ואנו ניאלץ להאמין להם. איכותו הנדירה של הרומן מצויה, בין השאר, באופן שבו הגודש הזה מתהדק ומתברר לאורך הספר כולו, ברישות מורכב שבו הדמויות והעלילות משתקפות ונשזרות זו בזו.”
זהו ציטוט מאחרית הדבר המחכימה אותו כתבה גליה בנזימן.
דבריה משקפים נאמנה את חוויית הקריאה שלי כאשר ריבוי הדמויות ועלילות המשנה הקשו עלי, יחסית, לצלוח את הכרך הראשון באופן שוטף. את הכרך השני, והיותר קצר, כבר קראתי תוך שליטה בנבכי הדמויות והעלילות... זהו ללא ספק ספר מהמעולים של דיקנס אך גם מהמורכבים שבהם, כפי שניתן להבין. נכללים בו כל הנושאים והסגנונות הסיפוריים שמייחדים את דיקנס בספריו הקודמים כמו עוני מרוד מול עושר מופלג (הבדלי מעמדות), הומור עממי וסאטירה מושחזת, דמויות ודמויות משנה שרק דיקנס מסוגל היה להמציא וכו׳... הספר הזה יוצא דופן בכך שהביקורת החברתית של דיקנס מתמקדת כאן באי הצדק של מה שאמור להיות מעוז הצדק הבריטי והוא בתי הדין שמתגלים במלוא מערומיהם ובהם יש הכל חוץ מאשר צדק כאשר כל המערכת חוברת כגוף אחד לשרת את עורכי הדין ועובדי בתי הדין... מפתיע לגלות כי התיק המרכזי ״ג׳רנדייס וג׳רנדייס״, שמשמש את דיקנס כדוגמא לחוסר צדק ולסיאוב של המערכת המשפטית, ואשר מלווה את הקורא לאורך כל הקריאה, נותר עמום והקורא בעצם לא יודע על מה מדובר ומדוע הוא נמשך שנים על גבי שנים ועל מה בעצם המחלוקת בתיק. דיקנס משתמש בתיק זה יותר ככותרת והדמויות הרבות ועליות המשנה הן שעושות את הסיפור וככל שמתקדמים בקריאה הכל מתחבר.
הספר יוצא דופן גם בכך שהוא מסופר ע״י שני מספרים: מספר יודע כל אנונימי ומספרת בשם אסתר שסיפורה, הגם שמתקשר לסיפור הכללי, הוא בעצם רומן בתוך רומן.
אני חושב שכיום ספר כזה היה עובר עריכה הדוקה אבל ניתן להבין את גודלו האימתני במיוחד לאור העובדה שהוא פורסם במקור במגזין חודשי בהמשכים (ניתן לזהות את זה גם לפי החלוקה המדויקת, פחות או יותר של אורך הפרקים). גם מהחלקים המלודרמטיים והדביקים של דיקנס לא ניתן להימלט אבל זה הסגנון שלו וזה גם מאפיין לא מעט ספרים מהמאה התשע עשרה.
לסיכום, כרך זה מקבל ממני חמישה כוכבים ובסך הכל שני הכרכים מקבלים ⭐️⭐️⭐️⭐️1/2”