"אין דבר כזה נשים שמתחרטות על כך שהפכו להיות אימהוֹת. אין". אך מה אם חרטה על אימהוּת כן קיימת? מה אז? כיצד היא באה לידי ביטוי ומה מלמדות התגובות כלפיה? האם אימהוֹת שמתחרטות אוהבות את ילדיהן, ואם הן מתחרטות, מדוע ילדו אותם מלכתחילה? מה אנחנו יכולים ללמוד מחרטה בכלל ומחרטה על אימהוּת בפרט?
בספרה הראשון, "ממני והלאה", כתבה אורנה דונת על היעדר הרצון להיות הורים ועל ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. הספר שלפניכם, בכייה לדורות, הוא צעד נוסף במחקר הבוחן עמדות ונטיות לב כלפי גידול ילדות וילדים, לפני לידתם ובדיעבד. עשרות נשים מספרות בפתיחות על תחושותיהן כלפי מערכת היחסים שנדמית בעינינו הטבעית ביותר – אימהוּת, ועל חרטתן עליה, לצד אהבה, אחריות ומחויבות. בכייה לדורות, שמציע לראשונה עיון סוציולוגי בעמדה רגשית מושתקת ומוכחשת, ידבר לא רק למי שמתחרטות או מתחרטים על הורות. בכתיבתה המרתקת, הבהירה ורחבת האופקים, בוחנת דונת את תפישותינו החברתיות בנוגע לילודה, אימהוּת, זמן ורגשות, ומציעה אפשרות לחיים אינטגרליים יותר.
אורנה דונת היא דוקטור לסוציולוגיה, מרצה ופעילה חברתית. הספר ראה אור עד כה בגרמניה, ספרד, איטליה, קוריאה, טאיוואן, והונג-קונג; והוא צפוי לראות אור גם בפולין, טורקיה, פורטוגל, ברזיל וארצות הברית.