השיבה הביתה היתה לנקודת המוצא של נתיב התלאות שנקלעתי אליו עם אבדן הראייה. כשחיין במים סוערים שמעייניו כולם נתונים לתנועות גופו, התרכזתי בפעולות היום-יומיות, הודף מעלי מחשבות מרות התוקפות אותי גלים-גלים ומאיימות להשקיע אותי בדיכאון. במקום התחבושות, כיסיתי את עיניי במשקפי "ריי באן", ששימשו אותי בעבר להגנה מפני קרני השמש. השמועה שנפצעתי עשתה לה כנפיים ורבים הגיעו לבקר: בני משפחה, חברים וסתם סקרנים. שעות ארוכות נאלצתי לבלות בשיחות מייגעות, משלב בהן שוב ושוב את סיפור הפציעה. הטרחנים, שופעי הכוונות הטובות, הגיעו מצוידים במידע רב ובעצות בדוקות. הם סיפרו בנימה מתפעלת על מוזיקאי עיוור, על פסיכולוג עיוור ואפילו על עיוור שקיבל תואר פרופסור בבלשנות, רומזים לי שגם ללא ראייה אפשר להסתדר בחיים. משיאי העצות המליצו על רופאי עיניים מפורסמים בארצות הברית, אחרים המריצו אותי לקבל ברכה מרב מקובל, והיו שהציעו לפנות אל ידעונים עושי נפלאות – "מה אתה כבר יכול להפסיד?" ביקורה של סבתי ריגש אותי במיוחד, זקנה היתה וחולה, היא חיבקה אותי, נשקה לי, וכדרכם של זקנים החלה לתנות בפני את צרותיה שלה.
בלילה, לאחר שנפרדנו סחוטים מאחרוני המבקרים, עלינו על יצוענו. נגה שכבה על צדה, ראשה נשען על כף ידה, פניה קרובים לפני. היא הסירה את המשקפיים מעל עיני ובחנה אותן בשתיקה. "איך זה נראה?" שאלתי. "העין הימנית אדומה במקצת, והשמאלית – העפעפיים למטה, נראית כאילו היא עצומה." בהיסוס הגביהה את כף ידה ושאלה: "כמה אצבעות אתה רואה?" "אוי, נגה," עניתי, "אינני רואה אצבעות." היא ליטפה את לחיי, נשקה על מצחי, חשתי את הלאות בגופה, נשימותיה כבדו, ראשה נח על הכרית והיא נרדמה.
לא רציתי לישון, עצב העיק על לבי כאשר הקצתי בבוקר, פקחתי עיניים ולא ראיתי את קרני השמש המסתננות מבעד לחרכי התריסים. המחשבות המתרוצצות הרחיקו מעלי את התנומה. כאשר בכל זאת נרדמתי בחטף, חלמתי שנולדה לי תינוקת עיוורת. לא יכולתי לעמוד בצער שגרם לי עיוורונה. כשהיתה כבת ארבע, בשעה שבילינו על חוף הים את שְעות אחר הצהריים של יום קיץ, אמרתי לה: "תגידי שלום לאימא ובואי אתי לשחות." שחיתי אל מרחבי הים הפתוח כשהיא רכובה על גבי, ידיה הקטנות מחזיקות בכתפַי. קרני השמש מלטפות את גופינו הרטובים, הרוח מתערבלת לנגדנו, הים סוער וגועש, הגלים מתנפצים ברעם מאיים. שנינו כגוף אחד מתרוממים עם הגלים ויורדים, מתרוממים ושוב יורדים. אני מרגיש את ילדתי הקטנה נלפתת אל גבי, שולח ידי קדימה בתנועות שחייה, גל גבוה נושא אותנו למעלה-למעלה ומנחית אותנו למצולות. פינו נמלא מים מלוחים, ילדתי צורחת בפחד. גל אכזרי אחר מפריד בינינו. איני שומע את קולה. אני נשאב פנימה, עמוק-עמוק אל תהומות הים, ובתי בעקבותי... התעוררתי שְטוף זיעה, רוצה לקום, לצאת את הבית, להסתובב ברחובות, להשיל מעלי את הבלהות שבחלום, להרחיק את הסיוט, נזכר שאינני יכול לעשות זאת. חשתי כבתוך צינוק, המועקה איימה לפוצץ את ליבי, אני חייב להשתחרר ממנה. לאט, כדי לא להעיר את נגה, יצאתי מהמיטה, מיששתי את משקוף הדלת, הלכתי לאורך הקיר עד שידי פגשה בידית דלת השירותים. ישבתי שם דקות ארוכות, ראשי תפוס בשתי ידי ורק לאחר שסערת רוחי נרגעה מעט שבתי אל המיטה.
ריחות התרופות המהולים בריחות האוכל, המיוחדים כל כך לבתי חולים, עדיין לא התנדפו כליל מאפינו, וכבר אנו נושמים אותם שוב. הפעם, נגה היא המתייסרת בציריה בחדר הלידה, אני יושב על ספסל במסדרון, ממתין לבשורת החיים שהענקנו באהבתנו ליוצא חלצינו. המחשבות, הרצונות והדאגות, שהתרבו ככל שקרבה שעתה ללדת, היו נתונות לנגה, ורק לה. בפגישתנו הראשונה לאחר הפציעה, עת שכבתי חסר אונים ותְשוש כוח, חשתי את מגע ידה וידעתי כי נבראתי מחדש בזרועותיה. חודשיים לא משה ממיטתי, נוטלת מדי פעם את ידי, ומניחה על בטנה כדי שאחוש את עוברנו המתרוצץ בתוך רחמה, מפזרת בליבנו זירעוני תקוות ואמונה, שיש בכוחנו להתגבר על הפגעים שהכו בנו כבר בתחילת דרכנו. כמורת נבוכים היא מכוונת אותי במבואות הבית וברחובות המושבה שהיו כל כך נהירים לי ועתה הפכו זרים ומבולבלים. ביד אוהבת היא מזליפה לעיני את טיפות הדקסאמיצין, ובאצבעות מיומנות מרימה את העפעפיים המכסות על ארובת העין השמאלית כדי להכניס למקומה את העין התותבת, אביזר חדש שנוסף לפרצופי. את כל אלה ועוד היא עושה בטבעיות, ללא רתיעה וללא אנחות ייאוש. "האמן לי, אורי, אינך זקוק למשקפיים," אמרה, "פניך יפים כשהיו, ללא צלקת או סימן פגיעה כלשהו, רק העין מעט אדומה, אז מה?" והוסיפה בפסקנות, "מי שלא נעים לו, שלא יסתכל." הסרתי את המשקפיים, מחזיק אותם במבוכה, נדמה היה לי שכולם נועצים מבט בעיניי. המשכתי לדבר בראש מורכן, וכשחשתי שכולם חדלו להביט בי, אחסנתי את המשקפיים במגירת המזכרות.
קולה של האחות המיילדת קטע את מחשבותי, "בת נולדה לך!" בישרה, ראשי הסתחרר, שרירי רפו, התאמצתי לעשות סדר ברגשותי המבולבלים. אט-אט שב אלי מעט מכוחי, ובפסיעות מדודות נכנסתי לחדר היולדות. נגה מאושרת, מרגישה טוב, מחייכת, "היה קשה, כל כך צעקתי, קיבלנו מתנה לראש השנה, לֵך הביתה לבשר להוריך ולמשפחתך, גם תספיק לשמוע את הקידוש." השתהיתי לרגע קט, מצפה שיקרה משהו, לא יודע מה, אי-אפשר שבכך יתמצה הרגע. ייחלתי לרגע הזה, מאוויי התגשמו, אך לא, אינני יכול, אינני יכול לראות אותה, אבל אני רוצה, עכשיו, לראות אותה עכשיו, כן, זכות ראשונים לי לראותה, לפני כולם, להחתים את צלמי בצלמה, לא אכפת לי, אני רוצה לראות אותה. "איזו נכדה חמודה נולדה לנו!" קראה בקול מתרונן קלרה, אמהּ של נגה. כתער חד העיוורון מפלח את לבי, הכאב חודר להכרתי: לעד נשללה זכותי לראות את בתי. סבתי על עקבי, כדי שנגה לא תבחין במצוקות נפשי. בלב שותת דם, מלוּוה באלי גיסי, עזבתי את מחלקת היולדות, משאיר את נגה בחברת הוריה.
ניחוחות מאכלי החג וריחות בשמים קידמוני בפסעי על המדרֶכֶת המובילה אל בית הורי. שמעתי את קולות אחיותי, אחַי, גיסתי, גיסי ואחייני המכונסים בחדר האורחים. זיהיתי את ריחות המרק המפולפל, הדגים, הבשרים שנצלו על האש, הפלפלים והקישואים ועלי הכרוב הממולאים באורז ובשר טחון, תפוחי האדמה ספוגי הרוטב, החִלְבֶּה הקוצפת, הסחוג החריף, והפיתות שטעימות כמותן רק אמי ידעה לאפות. אליהם נוספו ריחות קליית השקדים, הבטנים, הגרעינים והשומשום שהיו מוגשים לאחר ברכת המזון. גם מְקום הרימונים, התמרים, הצימוקים והדבש לא נפקד.
כאשר פתחתי את הדלת, היה אבי עסוק במזיגת יֵין הקידוש לגביע המונח על השולחן. "נולדה לי בת," הכרזתי, מנסה לשוות גיל לקולי. שתיקה רווּיה עצבות כבדה השתלטה על החדר. אבי הרים את גְביע היין, ובקולו השקט, הרך, החל לקדש: "...בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן... אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם, וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשוֹן, וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו..." קולו שרעד קלות הרטיט את הייאוש בלבי, הרגשתי שאינני מצליח עוד לכלוא בתוכי את הבכי. ממרחקים הגיע אלי קולו: "...שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה," ולראשונה מאז נפצעתי פרצתי בבכי. בקול גדול בכיתי, ובני משפחתי כולם – במקום לענות "אמן", התייפחו יחד אתי. אבי לא הפסיק את מצוות הקידוש, רק חרג ממסורת רבת-שנים – במקום להעביר ראשונה את גביע היין לבכור האחים, הוא ניגש אלי, וביד רועדת הגיש אותו לי כדי שאלגום ראשון מיֵין הקידוש.
כל אותו הלילה לא יכולתי למנוע קולי מבכי. מדי פעם נכנסה אמי לחדר, ללא אומר הניחה את כף ידה על כתפי, ליטפה אותה קלות באצבעותיה, והניחה לי להתאבל על פני בתי שלא אזכה לראות. השחר הפציע, שמעתי את צעדיו החרישיים של אבי המתהלך בבית, משיב על כנו את הסדר, כשהוא לוחש בניגון פסוקים מספר תהילים. כמלאך טוב הוא מפזר את ברכותיו בכל פינות הבית. כן, אבי הוא מלאך, מלאך המהלך בין בני אנוש. באוזני הדהד עדיין קולו שצף והתנשא מעל בכיינו בשעת הקידוש. הוא לא התבלבל בסדר הברכות, וטיפה מיין הקידוש לא ניגרה ארצה מהגביע המלא עד גדותיו שהחזיק בידו. כה מאופק ברגשותיו, הוא, שחס על חיי זבוב, ניצב דוּמם מול עיני בנו שהוכו בסנוורים ודמעה אינה ניגרת מעיניו. כעבור רגע שמעתי אותו אומר לאמי, גם היא כבר ערה, "תיכתבי בספר החיים ובספר הזיכרון." הוא נטל את טליתו, פתח את דלת היציאה, ובצעדיו האטיים יצא לדרכו אל בית הכנסת.
עוד מעט יעמוד לפני התיבה, כדי להתפלל את הפיוט "עת שערי רחמים להיפתֵחַ". הפיוט הזה מרגש אותי יותר מכל התפילות, מכל המזמורים ומכל הברכות הנאמרים בבית הכנסת. סיפור העקדה, מילות הפיוט וקולו של אבי הביאוני להתעלות נפש, שהיתה שיאה של תחושות מיסטיות שאפפו אותי בימים הנוראים. אני זוכר אותו מתרומם ממושבו שבפינת בית הכנסת, עטוף בטליתו הלבנה, פניו היפים עטורי זקן לבן, עיניו מביעות תום, איש נְמוך קומה שהילת קודש שוֹרה מעל לראשו. בצעדים אטיים, מדודים, בטוחים, הוא ניגש אל התיבה, ישותו השרתה כבוד, ציבור המתפללים עטוף הטליתות נדם – היו אלה רגעים רוויי קדושה.
את דרכי אל בית הכנסת עשיתי כילד קטן, כשידי מחזיקה בזרועה של אמי. הרגשתי שגופה זקוף, צעדיה בטוחים, שכל ישותה מקרינה ביטחון. הלכתי לצידה בצעדים מהוססים ולבי מלא בושה על שאיני יכול להלך בעצמי. לרגע חלפה במוחי המחשבה לבקש ממנה לוותר על התפילה, לסוב על עקבינו ולשוב הביתה, אך ידעתי כי יעיב המעשה מאוד על מצב רוחה. מה גם שהיא אהבה לכבד אותו בנוכחותה עת שר את הפיוט "עת שערי רחמים להיפתח". קולות התפילה התחזקו ככל שהתקרבנו אל בית הכנסת. ידעתי כי ממקום מושבו הסמוך לחלון, אבי יכול לראות אותנו הולכים וקרבים. יואל, אחי הצעיר, יצא לקראתנו. "שנה טובה," ברך אותנו, ועטף את גופי בטלית. הרגשתי שעיניו מושפלות, עיוורוני גרם לו סבל רב. החזקתי בזרועו, בית הכנסת היה מלא מפה לפה במתפללים, ידעתי שכמוני עטופים גם הם בטליתות הלבנות, שתיקה השתררה כאשר עברנו ביניהם בדרך אל מושבנו, אפילו החזן הנמיך קולו. כל כך רציתי להיבלע כבר בכיסאי.
הגיע הזמן לאמירת "עת שערי רחמים להיפתח". מאז ילדותי אני יושב על כיסא המוצב למול אבי. הכרתי את האופן שבו התרומם מכיסאו, הרגשתי את כנף טליתו על ברכי כאשר עבר סמוך אלי. הוא נתמך קלות בכתפי, איש מציבור המתפללים לא זע, הכול ציפו שיתחיל בקריאת הפיוט. שמעתי כי דפדף בדפי המחזור, ידעתי גם כי עטף את ראשו בטלית. שלא כחזנים המרעימים בקולם כדי שיישמעו, זימר אבי בשקט, כמו רצה הוא לשמוע את קול אלוהים.
עֵת שַׁעֲרֵי רַחֲמִים לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
והקהל השיב: "עוקד והנעקד והמזבח."
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
קולו של אבי, שהיה שופר ללבו, ביטא כוונת כל אות, כל מילה וכל משפט.
שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּח
קולו רטט, בכיו נמהל במילים, מי יגבר על מי – המילים או הבכי? מלאכים אינם בוכים, ואבי היה מלאך המהלך בין בני אנוש.
וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
בקול מקוננים, כרחל המבכה על בניה, אזר שארית כוחו וקרא:
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵח
והקהל קרא אחריו בנהי תמרורים: "עוקד והנעקד והמזבח."
בדרך הביתה מבית הכנסת, מלווה במשפחתי ובחלק ניכר מציבור המתפללים, הרגשתי שנוכחותי גורמת למבוכה רבה. מתפללי בית הכנסת, שהכירוני מינקות, לא ברכוני לשלום, לא איחלו לי "תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון," וגם מלידתה של בתי התעלמו. הם הלכו לצדנו בזוגות או בשלשות והתלחשו ביניהם. כמובן שמיד עלתה בזיכרוני חזות העיוור שפגשתי בילדות, ממש כאן, בחצר בית הכנסת. ראיתיו בעיני רוחי נסמך בגבו אל הקיר, לבדו, בעת שהמתפללים מכונסים באולם בית הכנסת. אחד המתפללים שהקדים אותנו במספר צעדים, הסתובב ופנה לעברנו. כאשר הגעתי למולו, ידי מחזיקה בזרועו של יואל, דממו כולם ולטשו בנו מבטים. באצבעותיו נגע קלות בחזי ואמר: "כואב הלב, איזה גבר היית," הפנה את גבו והמשיך בדרכו יחד עם כל האחרים. "היית" הרהרתי, "היית" הדהדה המילה במוחי ומשם התגלגלה כאבן אל לבי, "היית" הוא אמר.
כעוף החול המתכלה באש, אוסף את אפרו וממנו קם לתחייה, כך אספתי את דמעותַי והחלטה גמלה בלבי: יהיה אשר יהיה – אני אחיה. יפה פסקת, ידידי רב-השנים, הזקן הצומח בלחייך מוכיח כי רבה היא חכמתך. "היית" כך קבעת, אך אני גם "אהיה", אני יודע, הדרך תהיה פתלתלה ורצופת מהמורות ומכשולים, אך "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע," כי גמלה ההחלטה בלבי, יהיה אשר יהיה – אני אחיה. טול כאב מלבך, כי אספתי לשקיק את דמעותַי יחד עם דִמעות אמי, אחַי אחיותי, גיסתי וגיסי; גם את דִמעות אבי, שזלגו אל דפי המחזור בשעה שהתחנן וביקש את שערי הרחמים להיפתח, ליקטתי אל שקיק הדמעות. כן, ידידי רב-השנים, לא שכחתי גם את דמעותיה של נגה, אם בתי, אני יודע שכמוני גם היא העמידה פנים מאושרים, ואך הסבתי פני ממנה, זלגו כנהר דמעותיה. את דמעות כולכם, אהובי, אספתי ונתתים בכיס לבי ומתוכם גמלה ההחלטה במוחי, יהיה אשר יהיה – אני אחיה.
בסיום הארוחה מיהרתי למחלקת היולדות, שמחתי לפגוש את נגה שהתאוששה מעט מהלידה. תינוקת בת יומה נחה על זרועה, היא נטלה את ידי ובעדינות רבה הוליכה את אצבעותַי מראשה ועד כף רגלה של בתי – אוזניה, לחייה, אפה, שפתיה וסנטרה, כתפיה, ידיה ואצבעותיה, גופה, רגליה ובהונותיה. ריח התינוקות, ריח הראשוניוּת, אפף אותנו, לבי חישב להתפוצץ מהתרגשות, "גם אני נולדתי היום," לחשתי לילדתי ולאמהּ, "יהיה אשר יהיה, אנחנו נחיה." "ענבל, כך יהיה שמה, זה בסדר, אורי?" שאלה נגה. "כן," עניתי. "ענבל," חזרתי על השם, "רך וצלול הוא השם."