האיכר גרר אחריו יצור שייבב תחת שׂק שכיסה את ראשו. הייתה זאת נערה, ידיה קשורות בחבל. בקצהו השני אחז האיש.
"סליחה, אדון מרקו, סליחה, הזונה הזאת הביאה קלון עלי ועל ביתי," אמר האיש מול פניהם ההמומים של אימא ואבא. אבא התעשת ראשון.
"תשחרר אותה, היא בסך הכול ילדה," אמר.
האיכר פתח את הקשר, קיפל את החבל, הניף אותו באוויר והצליף בחוזקה על גב הנערה. זעקת כאב בקעה מתוך הבד הגס שהסתיר את ראשה והיא נפלה על ברכיה.
אבא זינק ותפס בידו של האיכר.
"מספיק! לא בבית שלי!"
מתוך היללות נשמעו משפטים קטועים: "סליחה... לא רציתי... לא יקרה יותר!"
נבהלתי. אחותי חיבקה אותי חזק.
"די, היא כבר לא תעשה לך כלום!" לחשה.
האיכר הרים את השק וחשף את פני הנערה. כן, זאת הייתה היא.
"למה את בוכה ילדה?" אמרה כשראיתי אותה בפעם הראשונה. מתי זה קרה? עברו מאז כמה ימים או כמה שבועות? לא יכולתי לדעת, הייתי רק בת שלוש. באותו יום שיחקתי בחוץ הרבה זמן וכבר הייתי רעבה ועייפה. רציתי להיכנס לבית וניסיתי ללחוץ חזק על ידית דלת הכניסה והדלת לא נפתחה, וניסיתי עוד ועוד ודפקתי עם האגרופים בדלת וצעקתי חזק "אימא, אימא" ואימא לא ענתה לי. התיישבתי על הסף והתחלתי לבכות.
בחורה עברה ברחוב: "למה את בוכה, ילדה?" שאלה.
"אני לא יודעת איפה אימא שלי," התייפחתי.
הבחורה הוציאה סוכרייה מכיס החצאית ונתנה לי.
"אל תבכי, אני אקח אותך לאימא שלך!" אמרה.
"את יודעת איפה אימא שלי?" שאלתי וכבר לא כל כך בכיתי כי היה לי טעם מתוק בפה וחשבתי שהיא קצת דומה לאחותי.
"בטח, בואי אִתי!" היא הושיטה לי יד. אחזתי בה וקמתי. היא הסירה את מטפחת ראשי האדומה עם הפרחים הלבנים וניגבה בה את פניי.
"יופי, את רואה... לא צריך לבכות, בואי נלך עכשיו! אימא שלך מחכה!"
הלכנו יד ביד. בפינת הרחוב פנינו שמאלה. עברנו את מגרש הכדורגל. הרגליים כאבו לי. "מתי נגיע?" שאלתי.
"עוד מעט," ענתה ומשכה אותי אחריה. הגענו למקום גדול בלי בתים ובלי אנשים. היא עצרה ואמרה לי להרים את הידיים. הסתכלתי סביב ולא ראיתי את אימא. הבחורה הפשיטה מעלי את החולצה. רציתי שוב לבכות.
"אם תבכי, אימא שלך לא תבוא," היא אמרה והמשיכה להוריד לי את הבגדים. נהיה לי קר ופחדתי, אבל לא רציתי לבכות כי רציתי שאימא תבוא. הבחורה פרשׂה את מטפחת הראש על הארץ וכרכה לתוכה את כל הבגדים שלי. היא הרימה את החבילה והתרחקה בלי להסתכל אלי.
"איפה אימא?" צעקתי אחריה.
"לכי הביתה, היא תבוא לשם," אמרה בלי להביט לאחור.
האיכר הוציא מתיקו חבילה והניח אותה על השולחן. הנערה שתקה, מכווצת עדיין על ברכיה וראשה בין זרועותיה. אימא פתחה את הקשר של מטפחת הראש האדומה.
"חסר משהו?" שאל האיכר ופתאום נראה זקן ועייף.
"לא," אמרה אימא, "הכול כאן..."
נשארתי לבד במגרש הנטוש. הייתי עירומה. היה לי קר ופחדתי. לא בכיתי. הסתכלתי טוב-טוב סביב. פתאום הבנתי איפה אני. ראיתי בראש שלי את כל המתקנים של היריד, את קרוסלות הסוסים, את הכיסאות המתעופפים ואת הסירות המפליגות אל השמים. דמיינתי לעצמי שאני אוחזת ביד של אבא ושאנחנו חוזרים הביתה. עברתי על פני מגרש הכדורגל וראיתי מרחוק את משאבת המים. הגעתי למדרכה שלנו. הייתה מהומה גדולה ברחוב ושמעתי שקוראים בשמי. הם לא צחקו עלי אף על פי שהייתי עירומה. רק כשראיתי את אימא שלי רצה לקראתי התחלתי שוב לבכות. היא הרימה אותי בידיים.
"איפה היית? למה לא נכנסת הביתה? הדלת הייתה פתוחה, היית צריכה ללחוץ יותר חזק על הידית! הייתי בחצר, כנראה לא שמעתי אותך! איפה הבגדים שלך? מי חטף אותך?"
לא היה לי כוח לענות. הייתי עכשיו מכוסה בשמיכה רכה, ראשי נח על כתפה של אמי. שינה מבורכת התחילה להשכיח את מה שניתן היה לשכוח.
כמה ימים לאחר מכן עמדה אמי כהרגלה בפתח הבית וביקשה לקנות מצרכים מהכפריות שעברו בדרכן אל השוק.
צעירה עברה מול הבית. מתוך סל שהחזיקה בידה הציצה תרנגולת, ראשה זז בעצבנות לנוכח הסביבה הלא מוכרת.
"התרנגולת למכירה?" שאלה אימא, משתדלת לא להרים את עיניה אל המטפחת האדומה עם הפרחים הלבנים הקטנים שעל ראש הכפרייה.
"כן."
"כמה את רוצה?"
הנערה נקבה במחיר.
"היכנסי, הכסף בבית." אימא לא התמקחה.
"מאין יש לך את המטפחת?" שאלה אימא אחרי שסגרה את הדלת מבפנים.
"קניתי אותה בכפר!" השיבה הנערה.
אימא ידעה שאכן מטפחות כאלה מוכרים בכל החנויות, אפילו הנידחות ביותר, אבל היא החליטה ללכת בעקבות החושים: "את משקרת! זאת המטפחת שגנבת מהבת שלי עם כל הבגדים שלה, פושעת!"
"אני לא יודעת על מה את מדברת, גברת!" ניסתה הצעירה להדוף את המתקפה.
אמי לא הרפתה: "יש לך מזל גדול שלא קרה לה כלום! אם עד מחר את לא מחזירה את הבגדים, אני מודיעה למשטרה!" היא המשיכה להמר, "בעלי מכיר את המשפחה שלך, אתם כולכם תשבו בבית הסוהר!"
החושים של אימא היו נכונים. זאת אכן הייתה המטפחת שלי ובדרך מקרה אבי הכיר את אביה.
הם ישבו עכשיו ושתו תה. אימא כבר אספה את הבגדים והכניסה אותם לסל הכביסה. היא ביקשה מאחותי שתוציא אותי לחדר הסמוך ושתסגור את הדלת. הנערה ישבה על ספסל בחוץ ולגמה מכוס מים.
מעבר לדלת הסגורה שמעתי אותם מדברים. קולו של האיכר נעתק באנחות ארוכות.
בטי הצמידה את אוזנה לדלת. רציתי לשאול אותה על מה הם מדברים, אבל היא הרימה אצבע והבנתי שאני צריכה לשתוק. מעבר לדלת שמעתי את האיש. לא הבנתי את הכול, רק כמה מלים: "בושה, בושה גדולה דומנו מרקו! והיא בשום אופן לא מוכנה להגיד מי האבא! אבל בסוף היא תודה, ואני ארצח אותו! זונה! הבת שלי זונה! לא סתם זונה! זונה מטומטמת! בגדים לתינוק? נו, אני שואל אתכם, היא לא מטומטמת? בגדים?! היא חשבה שתכין בגדים וזהו, הכול יהיה בסדר." שוב האיש נאנק וכבר לא שמעתי כלום כי הדלת נפתחה ואימא נזפה באחותי שהיא מקשיבה. אחותי הלכה לחדר ואני רצתי אחריה ושאלתי אותה מה זה זונה ואיפה התינוק, אבל אחותי לא רצתה לדבר אִתי ואמרה לי להסתלק ולהפסיק לבלבל לה את המוח.
בערב, אחרי שהשכיבו אותי לישון, אימא ואבא עוד דיברו ביניהם. הם לא היו בטוחים שאני ישנה, לכן דיברו ביידיש. הבנתי הכול.
"איך אבא יכול להרביץ ככה לבת שלו?" נאנחה אימא.
"אצל יהודים זה לא היה קורה!" אמר אבא.
"כל כך צעירה וכבר בהיריון!" אמרה אימא.
"אצל יהודים זה לא היה קורה!" אמר אבא שוב תוך כדי פיהוק גדול.
"הס מלדבר, מרקו, יש לך שתי בנות, בן אדם לא יודע מה יביא יום!"
"מסכנה, מסכנה הילדה..." מלמל אבא ושתק.
לא הבנתי אם הוא מדבר עלי, והמשכתי להקשיב. אבל לא היו עוד דיבורים. רק נחירות.
ולא ידעתי אם הן של אבא או של אימא.