“"אני מספר לך את זה כי זה אחד הצדדים של העולם שלי. המרפסת האחרת, הבלתי נראית שיש לי בראש משקיפה על מראה החוף הלוהט, העקבות הבלתי אפשריים של גופו של מוסא, ועל שמש שקפאה מעל לראשו של איש שמחזיק סיגריה או אקדח: לא אוכל לומר, בעצם. אני רואה את המראה מרחוק, האיש בעל העור הכהה לבוש במכנסיים קצרים ארוכים מידי, הצללית שלו חלושה קצת, נדמה שהיא מונעת באיזה כוח עיוור שמקשיח את שריריה – כמין רובוט. בפינה נראים הכלונסאות של הצריף, ובקצה האחר נראה הסלע שסוגר את היקום הזה. זה מראה שאינו משתנה אף פעם ואני נחבט בו כמו זבוב בשמשה. אי- אפשר לחדור לתוכו. אני לא יכול להכנס פנימה כדי לרוץ על החול ולשנות את סדר הדברים."
הספר "מרסו, חקירה נגדית" מאת כאמל דאוד, הוא תגובה מאוחרת לספר "הזר" מאת אלבר קאמי. ב"הזר" מופיע תיאור ספרותי שהפך למוכר ואיקוני: רצח חסר סיבה של אדם זר שנקלע במקרה לנתיבה של הדמות המספרת. הרוצח הוא צרפתי, הוא הדובר, יש לו שם, יש לו עבר ועתיד כי הוא הדמות המרכזית, הפרוטגוניסט. ואילו הנרצח הוא ערבי ששכב על החוף. לערבי אין שם ואין היסטוריה. הוא דמות מופשטת שעל גבה מוצגים כל מיני רעיונות כמו חוסר המשמעות של הקיום. אבל עבור כאמל דאוד הרצח הספרותי שהגה קאמי הפך לטראומה של ממש, כלומר לחוויה כל כך קשה שהיא משפיעה על כל מה שקורה אחריה. לערבי שמיד לאחר הרצח נעלם מספרו של קאמי, יש אצל דאוד אמא שמבינה שהבן שלה נרצח אבל היא לא מוצאת גופה לקבור. הקבר של בנה הוא ריק, זו היעדרות שלא מרפה ואין לה סוף.
"מרסו, חקירה נגדית" כתוב מנקודת המבט של אחיו הצעיר של הבחור שנרצח ב"הזר". הענקת זהות לנרצח האלמוני היא קריאת תגר כנגד הקולוניאליזם החבוי ב"הזר". במקביל הספר מתאר טראומה אישית ועוקב אחר האופן שבו הטראומה מתגלגלת במשפחה, מסכלת כל סיכוי לשיקום, מקפיאה את היחסים, מטביעה את שמחת הקיום בתוך חרדה אינסופית.
ברור ש"מרסו חקירה נגדית" הוא ספר שנמתח בין המרחב הפוליטי למרחב האישי, אלא שהמעבר אינו נינוח. באמצע יש תחום מפורז, שטח הפקר. הסופר מתעקש לנסות לעבור שוב ושוב מצד זה לאחר, התעקשות שחורצת בסיפור חריצים עמוקים. כמו אוטיסט שבניסיונו לצייר הוא מפעיל כוח כה רב עד שהוא שובר את העפרון וקורע את הדף, דאוד לא מסכים להרפות. כן, הבעיה של דאוד מתחילה במצע של הסיפור, בשפה. דאוד האלג'יראי כתב את הספר לא בערבית אלא בצרפתית - השפה של הכובש. ערבית אלג'יראית היא השפה של אחיו הדמיוני, הפועל האנלפבית שנרצח על ידי גיבורו של קאמי. ואילו לדאוד האינטלקטואל נחוצה הצרפתית משום שהיא השפה של מילים גבוהות כמו אוריינטליזם וקולוניאליזם. למרבה הזוועה, למרות שדאוד שונא את הצרפתית, הוא לעולם לא יוכל להשתחרר ממנה, משום שהוא בעצמו כבר חושב בה. הנכונות להסתער על המורכבות הזאת היא שמצילה את הספר מהבנליות הפוליטית שבהתרסה כנגד המחיקה של הערבי ב"הזר". זו לא עוד מאסה אנטי קולוניאליסטית במסווה של סיפור. עצם המחשבה במונחים מערביים היא בעצמה טראומה עבור הטקסט. זה ספר מבריק, אבל לא רק מבריק. זה ספר נכון. הוא אומר משהו נכון.”