ספר שיריו החדש של פיני רבנו מפתיע בעצמתו השירית, בעושרו הפיגורטיבי ובדיוקו הסמנטי והריתמי.

תמונת העולם השירית שמציע לנו פיני רבנו בכוח אימאז'יסטי יוצא-דופן מזכירה את תפיסת ההיסטוריה של וולטר בנימין, כפי שציירהּ במסתו הידועה על מושג ההיסטוריה: "במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים רואה הוא, מלאך ההיסטוריה, שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו". אבל מה שאצל וולטר בנימין הוא פרי חשיבה פילוסופית ייחודית ואוניברסלית – הוא אצל פיני רבנו ביטוי של חוויה ישראלית קונקרטית אישית:

בְּגִילִי אֲנִי מִסְתַּכֵּל אֶל הֶעָתִיד
כְּאֹפֶק רָחוֹק שֶׁאֵין לְהַבְחִין בּוֹ בִּפְרָטִים.
אֵינֶנִּי זָקוּק לָהֶם עוֹד.
כְּבַעַל נִסָּיוֹן אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה
הַזְּרוּקָה לְפֶתַח עֵינַי כַּעֲרֵמַת הֶרֶס יְפֵהפִיָּה
בָּהּ פְּרָט זֶה אוֹ אַחֵר אֵינוֹ מוֹסִיף וְאֵינוֹ גּוֹרֵעַ מִיָּפְיָהּ. [עמ' 22]


הן ברמת השיר הבודד והן בקומפוזיציה הכוללת מגיע כאן פיני רבנו להישג שירי נדיר:

הוּא אֵינוֹ מַסְגִּיר סֶדֶק קָטָן מִסְּדָקָיו וְאָבָק מֵאֲבָקָיו.
אָז מִי יַאֲמִין שֶׁכָּל הָעוֹלָם חָרַב
בְּלִי עֵדֻיּוֹת הָאֲבָנִים בְּלִי רַעַשׁ הַצְּעָקוֹת? [עמ' 57]


עוזי שביט


פיני רבנו, משורר. יליד ירושלים. זהו ספרו הרביעי.

שם הספר
שתי וערב דו-שיח של שירים
פה מפוחית
בסוף כל השירים באים אל האוזן למות
בין היש לבין האין