“בשנת 1543 לערך הציע לוזארי המלומד וההסטוריון החשוב בחצר האפיפיור, פאולו ג'יוביו, במהלך שיחה בארוחת ערב, שיכתוב את הביוגרפיות של ענקי האמנות האטלקית. וזארי החל לכתוב בהתלהבות.
הוא השלים את המהדורה הראשונה של "חיי האמנים" בשנת 1550. לא ידוע בדיוק כמה עותקים ממהדורה זו הודפסו בידי הטיפוגרף הפלמי לאורן ואן דן בליק (Laurens van den Bleeck), אך הספר זכה את וזארי בשבחי עמיתיו ובתשורה בדמות סונטה מהאמן והמשורר הלירי הגדול ביותר באותה תקופה, מיכלאנג'לו. בתקופה בה היה וזארי שקוע במספר רב של פרוייקטים אמנותיים להם היה מחוייב, הוא מצא זמן להגיה ולשנות את האוסף העצום של ביוגרפיות האמנים ולפרסם את המהדורה השניה והסופית ב-1568 עם הטיפוגרף ג'אקופו ג'יונטי (Jacopo Giunti).
כשהחל וזארי לכתוב את ספרו הוא נתקל באין ספור מכשולים. ספרי האמנות המועטים שהיו בנמצא לא נכתבו בשיטתיות, ולא היו קיימים ספרי עיון שידריכו אותו במבוך המהמם של האמנים והעבודות מזמנו של צ'ימבואה (1240-1302) ועד לימיו. הקביעה שג'יורג'יו וזארי המציא את דיסציפלינת ההסטוריה של האמנות אינה גוזמא. חסרון המנגנון המלומד של כרכים, מאמרים וקטלוגים הזמינים להסטוריונים של האמנות בני זמננו אלץ את וזארי לסמוך על דעתו ההסטוריונית ועל זכרונו הויזואלי החד. הוא הגה את משימתו העקרית של ההסטוריון- לבצע את ההבחנות בין האמנים דרך האיכות והסגנון של עבודותיהם ולהסביר את השתלשלות הרנסאנס האטלקי עם תאוריה של התפתחותו האורגנית. המהדורה הסופית של "חיי האמנים" התבססה על תאורית שלשת שלבי ההתפתחות של אמנות הרנסאנס באיטליה ע"פ וזארי. השלב הראשון, המסומן בלידה המחודשת של האמנות הגדולה לאחר מות הציוויליזציה הקלאסית, החל עם גילויי החדשנות הסגנוניים של צ'ימבואה וג'וטו (1267-1337). לאחר מכן, טכניקות עיצוב ופרספקטיבה מתוחכמות יותר סללו את הדרך לשלב השני של מיומנות אמנותית מוצלחת המשקפת חוקי ציור, פסול וארכיטקטורה קפדניים יותר. שלב ביניים זה בדרך לשלמות אבסולוטית נשלט בידי גיברטי (1378-1455), ברונלסקי (1337-1446), דונטלו (1386-1466) ומזאצ'ו (1401-1428). לבסוף, כמה מאות של צמיחה והתפתחות הגיעו לשיאן בשלמות העלאית של התקופה השלישית בה היו דומיננטים ליאונרדו (1452-1519) ורפאל (1483-1520) כשמעל כולם מתנשאת דמותו הרמה של מיכלאנג'לו (1475-1564). פרשנותו של וזארי לנושא תועדה ונידונה באופן כה משכנע שהיא נותרה, במדת מה, ההערכה הרווחת של אמנות הרנסאנס האטלקי מאז שנכתבה. חלק מהאמנים שביקר שוקמו, וכמעט כל הדמויות שבחר להלל נשארו פופולריות ביותר בין האספנים, המלומדים ומבקרי המוזיאונים ברחבי העולם.
"חיי האמנים" משך את תשומת לב הקוראים המרותקים מהדורות הבאים כיוון שהביוגרפיות שלו הנגישו מגוון יבש של שמות, תאריכים ותארים. וזארי היה מספר ספורים מוכשר שהאנקדוטות שלו יכלו לחשוף את אישיות האמן במושגים בהירים, ויכולתו הבלתי רגילה לשלב את שליטתו בפרוזה האטלקית עם מומחיותו בנושא האמנות הבטיחה קהל קוראים למשך מעלה מ-5 מאות. בסגנונו מהדהדים השיעורים שלמד מקריאת הפרוזה של זמנו כולל ה- novelle השנונות והמבדרות של ג'יובני בוקאצ'ו, פרנקו סצ'טי או מתיאו בנדלו מהן לא רק צטט פה ושם בביוגרפיות שלו, אלא גם שרתו אותו כדגמים למצויינות סגנונית.
אפילו במקומות בהם הוא נכשל בביקורת השפוטית שלו (לעתים רחוקות), כשרונו לדלות אנקדוטות בלתי-נשכחות מחיי דמויותיו היה ללא מתחרים. הקורא המודרני אולי יתפלפל עם הייחוסים שלו, אך מעטים יוותרו על הדיווחים המבדרים המעניקים הבחנה מעמיקה אל חייהם של האנשים שמאחורי יצירות המופת שהפיקו. כיוזם מסורת הלימוד של שיח אמנות הרנסאנס, אוצר המלים של וזארי לעתים מוגבל. לדוגמא, הוא משתמש בתואר 'יפה' שוב ושוב, מה שכנראה גרם כאבי ראש למתרגמיו... עדיין, תפיסתו הצלולה של הפרמטרים של אמנות הרנסאנס האטלקי, הבחנותיו המעמיקות והמבריקות של קווי המתאר של התפתחותה והידע האנציקלופדי שלו בעוסקים באמנות זו מחפים על המגבלות הנראות טריוויאליות- לאלה המתעקשים להשוות.
יש לציין שהטרמינולוגיה של וזארי עקבית ביותר, למרות שלא היה בידו להסתמך על אוצר מלים טכני-שיטתי מוקדם באמצעותו יכל לדון במגוון האמנים, סגנונות תקופתיים וטכניקות שונות, להם היה מחוייב להתייחס לאורך תקופה של כמה מאות. בראש ובראשונה, כמבקר עם ידע של בעל מלאכה כיצד אמנויות אלה מתבצעות הלכה למעשה, מגדיר וזארי disegno ('עיצוב', 'ציור' או 'שרטוט', תלוי בהקשר) כבסיסה של האמנות הטובה ככלל. אמנים, ציירים וארכיטקטים מחוייבים לכישור בסיסי זה בכדי שיוכלו להשיג את מטרתה הבסיסית של האמנות- חיקוי עולמות הטבע והאנושי. אך הדגש המעשי של וזארי על העיצוב משקף גם את אמונתו הפילוסופית לפיה על האמן להחזיק בהבנה ברורה של האידיאה שביסוד מה שהוא מנסה לתאר. הוא האמין בערך החינוך האמנותי- שנים ארוכות של אימון סובלני והתלמדות אצל מאסטרים עשויות להפיק אמנים טובים. אולם, כישורי עיצוב לא נבעו בלבד מהנסיון שבעבודה עם המאסטרים; הם תלויים גם בידע הטכני של האמן. לדוגמא, וזארי טוען ש"חוסר בחוש של עיצוב טוב" פגם בגאוניותו של טיציאן (1490-1576), או במלים אחרות, חוסר הידע הבסיסי שלו באנטומיה שהיה פונדמנטליסטי לשעתוק דמות האדם, יסוד קריטי באמנות של אותה תקופה. שליטה בעקרונות הפרופורציה והפרספקטיבה גם היא היתה צורך בסיסי למצויינות באמנות, ופרספקטיבה, במיוחד, היתה טכניקה שהתפתחה במהלך השלב השני של אמנות הרנסאנס אותו מסביר וזארי ב"חייהם" של פאולו אוצ'לו (1397-1475) ופיליפו ברונלסקי.
אף על פי כן, וזארי התנגד לכל סגנון אמנותי שתמך בלימוד פדנטי מהספרים, תרגול אקדמאי או מאמץ מיגע ובלתי שגרתי. כתוצאה מכך, אחד מהשבחים המהללים ביותר שהעניק לאמן הוא שלעבודותיו מידה של חסד (grazia). הכשרה מקצועית, לטענתו, אינה מספיקה בכדי להסביר את תופעת הגאוניות האורגינלית של מיכלאנג'לו. כשרון עצום משתפר עם אימון ולימוד, אך אלה אינם ערובה אוטומטית להפקת יצירת מופת.
וזארי אינו עושה שמוש במלה האטלקית artista (אמן) בספרו, או במלה 'בעל-מלאכה' (artigiano) בעקביות. במקומן הוא בדר"כ מתייחס אל האישיות עליה הוא כותב כ"אומן" (artefice). באמן של וזארי התגלמו בעל המלאכה הצנוע והאומן האלוהי היוצר בצלם הבורא העליון, וזוהי בראש ובראשונה הפרשנות המהפכנית שלו לשעור הקומה של אמן הרנסאנס ששנתה את מעמדו החברתי מבעל מלאכה בלבד לדמות טיטנית בעלת גאונות אלוהית אותה מסמלים אנשים כמו מיכלאנג'לו או רפאל.
באופן טבעי, הביוגרפיות המקיפות של וזארי מכילות טעויות עליהן הסטוריונים של תולדות האמנות, ככל הנראה, שמחו לעוט. וזארי כנראה לא התמצא באמנות הביזאנטית (אותה הוא מזהה כ"אמנות יוונית") ולא ממש התייחס אל הסגנון הגותי (אותו הוא מכנה בזלזול 'גרמני'). הייחוסים שלו מדוייקים להפליא, בהתחשב בהיקף עבודתו, אך ביניהם קל לאתר טעויות עובדתיות בתיארוך או קישור- למי שיושב מול האינטרנט או אין ספור ספרי תולדות האמנות הזמינים לכל אחד בימינו. יכול להיות שוזארי לא ראה במו עיניו יצירות אמנות חשובות וחלוציות כמו הפרסקאות של ג'וטו בקפלה שבפדואה, ולפעמים הוא תמה על עבודות של אמנים שחרגו מתחום מושגי היופי שלו- במיוחד אלו מסיינה או ונציה. למרות שבאופן כללי השתדל לאמת את מקורותיו (כשאלו היו קיימים), נראה שלפעמים היה מסוגל לקבל כמדוייקים ספורים שהפיחו רוח חיים בנרטיב שלו על חשבון האמת ההסטורית. כך, למשל, במקרה המרתק המתאר כיצד אנדראה דל קסטאנו (Andrea del Castagno- יכול להיות ששגיתי בתרגום השם לעברית, 1423-1457) רצח את דומניקו ונציאנו, המהווה עיון מבדר של אמביציה ופשע אך למעשה מופרך בספרי תולדות האמנות בני ימינו (ונציאנו חי עד 1461). למרות העובדה שהחלק השני של הספר הורחב, תוקן והוגדל ואפשר לוזארי לשנות כמה מקביעותיו המקוריות, נראה שהוא היה משוכנע בעליונות האמנות הטוסקנית על שאר ביטויי האמנות הפרובינציאלים עד כדי עיוורון, בעקר בגלל המסורת המהללת את סגולותיהם הייחודיות של האמנים הטוסקנים בהשוואה לאלו מהאזורים האחרים שבחצי האי האטלקי.
למרות השפוט הערכי והגישה הלעתים-מזלזלת באמת כרונולוגית, אף בן-אנוש לפני או מאז וזארי לא הצליח להרכיב מיזוג בעל דמיון של מורשת אמנותית כה דינמית וחשובה.

אפשר לקבוע שלכל מי שאוהב אמנות חוב כלשהו לוזארי ואף בימינו אנו מושפעים מטעמו, מהשיפוט הבקורתי ואפילו מדעותיו הקדומות של וזארי. לדעתי אין להתייחס לספרו של וזארי כאל אוסף עובדות בלבד. מגיע לו מקום של כבוד בין יצירות רנסאנסיות אחרות כמו 'הנסיך' של מקיאוולי. 'חיי האמנים' שלט בדמיון הויזואלי של דורות עוקבים ולימד את כולנו משהו על טבעה של האמנות האנושית.

------

האמנים ע"פ סדר ההופעה בספר:

- חלק 1
צ'ימבואה
ג'וטו
סימונה מרטיני
דוצ'ו

- חלק 2
יאקופו דלה קוורצ'ה
לוקה דלה רוביה
פאולו אוצ'לו
גיברטי
מזאצ'ו
פיליפו ברונלסקי
דונאטלו
פיירו דלה פרנצ'סקה
פרה אנג'ליקו
לאון בטיסטה אלברטי
אנטונלו דה מסינה
פרה פיליפו ליפי
אנדראה דל קסטאנו ודומניקו ונציאנו
דומניקו גירלנדיו
סנדרו בוטיצ'לי
אנדראה דל ורוקיו
אנדראה מנטניה
פינטוריקיו
פייטרו פרוג'ינו
לוקה סיניורלי

- חלק 3
לאונרדו דה וינצ'י
ג'ורג'ונה
רפאל
פרופרציה די רוסי
רוסו פיורנטינו
ג'וליו רומנו
דומניקו בקפומי
יאקופו דה פונטרומו
מיכלאנג'לו
טיציאן”