“רצפה בת איה

את רצפה בת איה פילגש שאול, פגשתי בין דפי התנ"ך, כשחיפשתי את הסיבה למחיקת בית שאול. שם מצאתי אותה, כמי שביטאה את האמירה הצרפתית, חפש את האישה, כסיבה לאירועים גדולים וסבוכים. כך הייתה רצפה, קצה חוט סמוי שהפך לגלוי בנפילת בית שאול. גיבורה בעל כורחה.

אחרי מפלת שאול ובניו בגלבוע, המליך אבנר בן נר, שר צבאו של שאול המלך, את איש בעל, הבן הלא מוצלח של שאול, על שארית ישראל. אבנר הפנה עורף לאיש בעל, כשזה האשים אותו בבגידה עם רצפה שעברה להיות פילגשו. מעבר לפגיעה באגו הגברי, מדובר בפעולה המהווה מרד במלך. אין אנו יודעים אם הסיפור אמתי. אבנר שנעלב וזעם, חצה את הקווים, והעביר את תמיכתו לדויד, מה שאפשר לדויד מאוחר יותר להקים את הממלכה המאוחדת, ולרצוח את אבנר באמצעות יואב בן צרויה, שר צבאו, ללא כל נקיפות מצפון ועוד לטעון בצביעות והיתממות, זה לא אני, זה הוא, בן צרויה.

דויד לא עצר והמשיך לחסל חשבונות, הפעם הוא חיפש אמתלה להכרית את בני שאול, ללא הותיר פליט. הוא מסר את חמשת בניה של מירב בת שאול, ואת שני בניה של רצפה לגבעונים, להם היה חשבון לא סגור עם שאול. הגבעונים תלו את בני שאול, והותירו את גופותיהם תחת השמיים.

רצפה עמדה למרגלות הגופות, שמרה עליהם יומם ולילה בפני חיות, ועופות טורפים, שחלילה יבזו את הגופות. יש בעמידה הזאת אמהות חומלת, מחאה וצעקה נשית ענקית, מול הרשע של דויד, שהכרית את בני שאול, החפים מפשע, כפוליטיקה של מלכים, כהתגלמות הרוע האנושי. צעקתה של רצפה על העוול, ענקית ומהדהדת בעצמה מבין דפי התנ"ך.

התנ"ך כהרגלו, מתייחס לנשים בפטריארכליות, הוא כותב עליהם בצמצום רב. רומן היסטורי תנכ"י, מאפשר להשלים פערים חסרים בסיפור המקראי, ולהפיח חיים בדמותה המרתקת של רצפה בת איה, שכבשה את ליבי. את האתגר הזה לקח על עצמו קלוד כהן באמצעות סיפרו, תלויים בגבעה.

אברהם אבינו שהוליך את בנו יצחק לעקדה, הוא מיתוס שהתגלגל לאב הישראלי, המלווה את בנו ללשכת הגיוס, ומרגיש גאווה, וגם בפחדים קמאיים. המיתוס הזה שימש השראה למנשה קדישמן הפסל. כהן ניסה לעשות דבר דומה למיתוס רצפה בת איה, הוא מקביל אותו לטרגדיה של רות, המייצגת את האם הישראלית, החרדה, לגורל בנה יהונתן, חייל גולני, ובהמשך נלחמת עליו כלביאה כשנפל בשבי החיזבאללה, להצילו לפני שיהפוך לקורבן לפוליטיקה צינית אכזרית.

תלויים בגבעה מתכתב עם המציאות הישראלית הבלתי אפשרית, בה מול משפחת החייל החטוף ניצבו, משפחות נפגעי הטרור, והציגו דילמה נוראית, האם ראוי לשחרר חייל חטוף אחד, במחיר שחרור רוצחים רבים, הפוגעים ברגשות המשפחות, ובנוסף חלקם של הרוצחים, יחזור לרצוח ישראלים נוספים, והעסקה עצמה תעודד חטיפת חיילים נוספים, או איך זה שחייל אחד הפך לאירוע אסטרטגי. לעומת הנגד, הביטוי היהודי: "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו"?

שני הסיפורים, של רצפה ורות מקבילים, הם נוגעים במשפחות מפורקות, בטלטלות הגדולות אותן חוות הנשים, הנעות בין תקווה לייאוש, בייסורים הנוראים המשתקים את גופן ונפשן, ומנגד יש להן רגעים אחרים, של תעצומות נפש המתועלות למאבקן, כל אחת בדרכה להציל את בניהן. רצפה מנסה למנוע את מסירת הבנים לגבעונים, ורות מנסה להיאבק על בנה הנשכח והנמק בשבי. לספר מתח מובנה, אנחנו יודעים את סופם של בני רצפה, ולכן מקווים לסוף טוב ליהונתן, כתיקון עוול שאמור להתגלגל ברות האם, בת דמותה העכשווית של רצפה האם המקראית.

בספר דיאלוגים שנונים בין שליטים ציניים ונרקיסיסטיים, לאמהות המטיחות בפניהם את האמת הקשה, באומץ וללא פחד מהשררה. לספר דימויים נפלאים, כשעון האורלוגין שמעליו מרחפים מלאכים מגולפים, המבטאים משאלה כמוסה של האם, לזמן שיחלוף ללא אסונות, ועד אז שמישהו בשמיים ישומר על החייל שלה. או שעון החול, שזרימת גרגיריו הנופלים ואוזלים, הופכים לקו ישר, המייצג את החיים שהסתיימו, לנוכח חוסר הוודאות וחוסר האונים לגבי גורל הבנים.

לספר הזה תיאורים מוחשיים, אכזריים ואנושיים בו בעת. התחושות הפנימיות של רצפה, נגעו והציפו אותי בכאב: "בעודה כורעת מתחת לרגלי הנערים, ספק מעולפת ספק הוזה בהקיץ, הרגישה רצפה כיצד גואה בה הזעם המר וחורך אותה, מנקב את אימהותה שכשלה, מענה אותה על בגידתה בילדיה, על שלא החכימה להרחיק אותם בעוד מועד מידו הרצחנית של המלך דוד." ( 208 )

הספר לא קל לקריאה, אבל הוא מעניין ומרגש, באופן שבו הוא מציב אותנו מול המציאות הישראלית. הוא מתמקד באמהות, גיבורת בעל כורחן, הממתינות בחרדה לבנים ולבעלים שיחזרו בשלום. הוא מתווסף למדף הספרים שלי בו נמצא הספר, אישה בורחת מבשורה של גרוסמן. הספר הזה, שונה וצנוע יותר.”