המחקר על התחייה האסלאמית המודרנית מתמקד לרוב בתפיסת הג'האד או במחלוקות בין רדיקלים ליריביהם בסוגיות תיאולוגיות ופוליטיות. אולם המחקר כמעט אינו נותן את הדעת על רעיון מרכזי – עקרון ההקרבה והמוות. החיבורים המעטים שנדרשו לרעיון זה דנו באופן ספציפי בפיגועי התאבדות שהחלו רק בשלהי המאה ה-20 והציתו את דמיונם של רבים במערב, וכתוצאה מכך השרישו בתודעתם את הדימוי של האסלאם כתרבות שוחרת מוות. חוקרים שונים השקיעו מאמץ ניכר בשרטוט פרופיל אישי של המפגעים, בניסיון לחשוף את מניעיהם. מקצתם הדגישו את יצר ההרס העצמי כמניע; אחרים הבליטו את השכר שמבטיח האסלאם למקריבים את עצמם על מזבח אמונותיו, כמו נעורי נצח או הנאה ללא גבול מעלמות גן העדן. אולם התופעה לא נדונה בהקשר היסטורי רחב, על מגוון היבטיה האידיאולוגיים, הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים.
ספרו של מאיר חטינה פורש פרספקטיבה רחבת יריעה ביחס למות קדושים בשיח של האסלאם בן-זמננו – הן בסוּנה והן בשיעה. הספר מציע ניתוח עתיר תובנות של רעיון ההקרבה, תוך כדי השוואה למעמדו ביהדות, בנצרות ובתרבויות אחרות. הספר מתמקד בארבעה היבטים מרכזיים של רעיון ההקרבה: חשיבותם של אמונה או אידיאל והנכונות למות למענם, לצד עיגונם בהקשר ההיסטורי והתרבותי שבו הם מתעצבים ונדונים; תפקידן של רשתות חברתיות במתן תמריצים מוסריים ופסיכולוגיים למעשי הקרבה; הפונקציות שממלא המרטיר כמטיף וכפדגוג, כמי שמאתגר את מנגנוני הכוח של האויב וזוקף את קומתם של הנדכאים; ולבסוף, הזיקה בין אתוס, זיכרון היסטורי ופוליטיקה, באופן כזה שמציב את רעיון ההקרבה כמרכיב מפתח במאבק על זהות, ייצוג וכוח.
פרופ' מאיר חטינה הוא מחשובי החוקרים של ההגות הדתית-פוליטית באסלאם המודרני; כתב וערך שורה של ספרים בתחום; מכהן כראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.