כעבור יומיים ישב מיכאל ליד אחד השולחנות בהול המחלקה. לידו ישבה מאושפזת בעלת
שיער מסולסל מאפיר. מפיה הפעור, שממנו ניגר רוק על חולצתה, הזדקרו אך ורק שלוש
שיניים חדות: שתיים למעלה ואחת למטה. היא התבוננה בתקרה והתנשמה בכבדות רבה.
רגלה השמאלית הייתה נעולה בנעל כחולה והימנית − בכפכף ורוד ללא גרב. קראו לה מזל.
מיכאל השתדל לא להביט לעברה והתאמץ להתרכז בהרכבת פאזל ובו תמונת סוס ערבי.
דלת המחלקה נפתחה ופנימה נכנסה ד"ר גולץ. היא ניגשה הישר אל השולחן שלידו ישב
דרור ועסק באריגת שטיחון, והחלה לדבר איתו. כשסיימה ניגשה למיכאל ואמרה בקולה
הנעים, "מה שלומך, מיכאל?" חיוך ידידותי התנוסס על פניה הצעירות.
"בסדר," ענה מיכאל בהיסוס, ולא הסיר את מבטו מפניה החינניות.
"קוראים לי דוקטור גולץ, ואני מתחילה לנהל קבוצת טיפול ותמיכה לאנשים במחלקה. אני
רוצה שגם אתה תצטרף אלינו. מה אתה אומר?"
"איך אני יכול לסרב לך, דוקטור... את כל כך י..." אמר מיכאל ומיד השתתק כשהבחין
שהרופאה הרצינה מאוד למשמע דבריו.
"אז אתה מסכים?" שאלה.
"דוקטור גולץ," פנה אליה מיכאל שאסף את כל יכולת השכנוע שנותרה בו, "אני חושב
שאת היחידה כאן במחלקה הארורה הזאת שיכולה לעזור לי." הפסיכיאטרית התבוננה בו
בתשומת לב ומיכאל המשיך, "אני לא חולה נפש, דוקטור. אני נמצא כאן בטעות. אני לא מבין
למה מחזיקים אותי כאן בכוח... בבקשה, אני רוצה שרק תקשיבי לי, בבקשה," התחנן
מיכאל. ד"ר גולץ השפילה את מבטה במבוכה קלה, חשבה רגע ואמרה, "אתה יודע מה,
מיכאל, בסביבות השעה שתיים אני אזמין אותך לחדר שלי ואז נוכל לדבר. מתאים לך?"
"כן, דוקטור, כן, תודה רבה," קרא מיכאל בשמחה.
כעבור כשעתיים וחצי ישב מיכאל על אחד הכיסאות הסמוכים לתחנת האחיות. מדי פעם
הביט בשעון המחוגים שעל קיר התחנה. השעה כבר הייתה שתיים ושבע דקות.
"היא לא תדבר איתי..." חשב מיכאל בייאוש, "היא שיקרה לי, כמו כולם כאן..." הוא הפנה
את מבטו שמאז תחילת הטיפול נעשה מפוזר, עצוב ואדיש אל עבר האחות דוריס, - -
שפטפטה בהתלהבות עם האח ג'וליאן.
לפתע ראה את ד"ר גולץ נכנסת לתחנה ומיד אחר כך למחלקה. מיכאל התרומם והיא -
ניגשה הישר אליו, "נו, אתה עדיין רוצה לדבר?" שאלה.
"כן," הנהן בחוזקה.
"אז בוא לחדר שלי," אמרה לו, "רק תבטיח לי שלא תעשה לי בלגן..."
"מבטיח, דוקטור, מבטיח..." אמר מיכאל.
תחת מבטיהם המופתעים של דוריס וג'וליאן פתחה ד"ר גולץ את דלת המחלקה ויצאה עם
מיכאל למבואה.
לאחר כדקה ישב בחדר קטן יחסית מול הפסיכיאטרית, שישבה מעבר לשולחן והתבוננה
בצג המחשב. כעבור כמה דקות הביטה בו בעיניה השקדיות, נאנחה ושאלה, "אז מה רצית
לספר לי, מיכאל?"
מיכאל החל לספר על המכתב המקודד שקיבל בדואר, אשר תיאר את הניסויים הקליניים
במחלקה זו, שלכאורה גרמו למוות של כמה אנשים. הוא המשיך וסיפר שכעיתונאי צעיר
התכוון לבצע תחקיר, ולשם כך רימה את הרופא במיון והתאשפז.
ד"ר גולץ הקשיבה לו בריכוז רב. כשמיכאל סיים את סיפורו היא עדיין ישבה מהורהרת.
"ממש קן הקוקייה..." גיחכה, הסיטה קווצת שיער ממצחה ושאלה ברצינות גמורה, "מי יכול
עוד לתמוך במה שסיפרת לי?"
"כמו שכבר סיפרתי לך, דוקטור גולץ, החברה שלי יוליה יודעת הכול. היא עזרה לי גם
להתכונן לתשאול במיון. ממש לפני שהגעתי למיון שיניתי את הכתובת שלי בתעודת הזהות
מרחוב המסגר 68 לרחוב איינשטיין 16 , כדי להתקבל דווקא למחלקה הזאת. זאת הכתובת
של יוליה. הצגתי בלשכת האוכלוסין וההגירה חוזה פיקטיבי..."
"אתה עדיין בקשר איתה?" שאלה הרופאה. צער מסוים ניכר על פניה.
"היא לא יכולה לבקר אותי כאן, כנראה כי אין אישור מהרופא," השיב.
"אבל בטלפון אתם מדברים?" שאלה.
"לא," השיב בצער, "היא לא עונה לי... אני לא יודע למה, יכול להיות שמשהו קרה גם
לה?" מיכאל שתק לרגע, לקח נשימה עמוקה והמשיך, "וגם החבר שלי דני ידע הכול. הוא
ביקר אותי לפני כמה ימים. אבל עכשיו הוא כבר בארצות הברית... הוא התחיל לעבוד שם
בחברת 'גוגל'."
ד"ר גולץ התבוננה שוב בצג המחשב בעודה מקליקה בעכבר.
"אני רואה, מיכאל, שביום שלישי בשבוע הבא יש לך ועדה פסיכיאטרית," אמרה לו.
"מה זה אומר?" שאל.
"בוועדה יבחנו אם לשחרר אותך מכאן או לא," השיבה ד"ר גולץ.
"הם לא ישחררו אותי, דוקטור," השיב בצער, "אני בטוח."
הפסיכיאטרית הביטה בו שוב ואמרה, "ולמה אתה חושב שמחזיקים אותך כאן בכוח?"
"אין לי שמץ של מושג, דוקטור," השיב, הרהר רגע ואמר, "אולי בגלל שלרופאים נודע
שבאתי לעשות תחקיר כאן?" ספקנות נשמעה בקולו.
היא צקצקה בלשונה והנידה בראשה, "תחשוב יותר טוב, מיכאל," ריכזה בו את מבטה,
"אולי יש באמת סיבה אחרת שאתה לא מגלה לי?"
"איזו עוד סיבה, דוקטור גולץ?!" התחנן, "הלוואי שהייתי יודע על סיבה אחרת..."
"טוב," אמרה ולקחה עט ופתקה, "אתה יכול לתת לי את הטלפון של החברה שלך?"
"כאן, בטח," השיב, "קוראים לה יוליה בורטקו. כמו שכבר אמרתי, היא דוקטורנטית
בפקולטה לביולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. המספר שלה," מיכאל החל לומר את המספר
ונתקע, ניסה מהתחלה, שוב נתקע ולבסוף הצליח להיזכר.
"וגם את המספר של החבר שלך," ביקשה ד"ר גולץ.
מיכאל הכתיב את המספר של דני. הפסיכיאטרית רשמה גם אותו על הפתקה וזקפה את
ראשה, "אתה חוזר למחלקה עכשיו, מיכאל, ואני אשתדל לעשות משהו עבורך..." היא
התרוממה ומיכאל אחריה.
"אה, רגע אחד, דוקטור," הפציר מיכאל, "בדירת המגורים שלי, לא זאת שרשומה עכשיו
בתעודה הזהות שלי... אלא זאת שברחוב המסגר 68 בתל אביב, נמצא המכתב המקודד
הזה והפענוח שלו... במגירה העליונה של שולחן הכתיבה שלי, בתוך תיק מסמכים אדום, קל
מאוד למצוא."
ד"ר גולץ שרבטה משהו על הפתקה ואמרה, "אבל אין סיכוי שאכנס לדירה שלך, מיכאל."
"אין אף אחד בדירה הזאת עכשיו," עמד מיכאל על שלו, "והמפתח נמצא בארון החשמל...
אני מאוד מבקש ממך, דוקטור, לעזור לי. כל יום אני משתגע כאן!" הוא היה על סף דמעות.
הפסיכיאטרית הנהנה קלות, וליוותה אותו עד למחלקה בלי לומר מילה. מיכאל הבחין בצער
גלוי על פניה.
"תודה רבה, דוקטור גולץ," אמר מיכאל ונכנס למחלקה, "את הרופאה הכי טובה ויפה
שפגשתי אי פעם בחיים... אם תעזרי לי, אני לא אשאר חייב, אני מבטיח..."
היא חייכה אליו בעגמומיות, סגרה אחריו את הדלת ונשארה לעמוד במבואה, מושכת את
מבטיהם הכבדים של האח ג'וליאן ושל האחות דוריס.