"איך להיכנס ליצירה של פו, איך לבוא אליה מבחוץ מבלי לחתום אותה מבפנים?".
במסה זו מזומן אדגר אלן פו למה שנראה כסָפק דו-שיח ספק דו-קרב עם הקורא בהא הידיעה שלו, קורא שאינו מסתפק במרחק הבטוח של דיבור על יצירתו אלא פונה אליו בגוף שני ואף מדבר בשמו. ביחסי האספקלריה הצפופים בין השניים הופך עודד וולקשטיין מפרשנו של פו, גם למשרתו, לאהובו, לקורבנו, לשותפו בגיהינום ולתאוֹם של בדידותו. פו חושף בפניו, בפרוזה ובכתביו האסתטיים, את סודותיה של סדנת העבודה שלו, מנגנוני הייצור והייצוג שבאמצעותם הקים חללים הרמטיים שהוליכו קורא אחר קורא מטה אל מרתפי הקברים. אבל וולקשטיין אינו מסתפק בפענוח המנגנון הטקסטואלי ובגילומו בגופו עד כדי הסתכנות בקבורתו חי. סיפורה האפיסטמולוגי של הפרשנות הוא גם סיפורו של מאבק בין הסופר לפרשן. ברגע מסוים איננו יודעים לבטח מי מהם אחראי לפרטיטורה שלפנינו. נדמה שהקורא מצא פתח יציאה מדופנות הבית החתום.
כזוהי המסה אני אומר לכם שאני מת!: יוצאת דופן בכל מובן. ארון הספרים של וולקשטיין מקיף את הספרות הפרשנית על פו ופונה ממנה אל דיונים בתפר שבין הרומנטיקה למודרניזם, אל הספרות הניאו-גותית באמריקה במאה ה-19, אל הנשגב הקאנטיאני, אל הסובייקט הדיכאוני ואל האלביתי. המוטיבים הללו משמשים כתפאורה לעלילת כניסה עקלקלה אל מרתפי הקברים של פו, עלילה המסופרת כווידוי אינטימי של קורא התוהה שמא אין הירידה למעמקי השלד הסיפורי מתגוללת, ככלות הכול, על פני השטח.
מלאכת פרשנות נדירה ומכשפת זו היא בראש ובראשונה סיפור אהבה נושן בין שניים, חוב ילדוּת שוולקשטיין מבקש לשווא לפרוע. "מהו הקורא", הוא שואל, "אם לא תשוקה להאריך?"...
ספר העיון הראשון של עודד וולקשטיין רושם עוד פרק במפעל חיים נמשך של מסאות, תרגום ועריכה. בין תרגומיו: "הנער האבוד" מאת תומס וולף (זיקית, 2013); "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים" מאת אדגר אלן פו (פרדס, 2010).