ימים מעטים אחרי חג הפסח של שנת רנ"א (1491 לפי ספירת הנוצרים) אליהו בן משה ובני ביתו חמקו מביתם שבפאתי העיר סביליה שבספרד. יחד עם בני משפחה אחרים הגיעו, אחרי לא מעט לבטים, למסקנה שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם, וכדי לא ליפול לידיה של האינקוויזיציה ולא להידרש להמיר את דתם מוטב להם לברוח מן המקום בו נולדו ולמצוא לעצמם מקום שקט ובטוח יותר לחיות בו.
מסע תלאות מתיש, חלקו בים וחלקו ביבשה, הביא את המשפחה לאנקונה שעל חוף הים האדריאטי באיטליה, ובה נטעו את אוהלם לדורות הבאים.
כשלוש מאות שנים מאוחר יותר אליעזר-יואל (אֶלְיוֹ), צאצא של המשפחה, בחר להתגייס לצבאו של הקיסר נפוליאון ולא להמשיך את חייו בגטו היהודי בעיר. הצטיינותו בביצוען של משימות שבהן נטל חלק הביאה לו דרגת קצונה, ופציעתו באחד מן הקרבות היותר קשים של צבא נפוליאון בצבא הפרוסי הובילה לשחרורו בכבוד, כשפרס כספי משמעותי באמתחתו. נחוש שלא לחזור לגטו באנקונה, הקצין המשוחרר פנה לאזור מורביה אותו הכיר מעברו בצבא, כדי לנסות ולקבוע בו את מושבו. לאחר הרפתקאות מהרפתקאות שונות הגיע לעיר ברנו שבסלובקיה, שם הכיר את אשתו לעתיד, מרים, אתה הקים אחוזה כפרית-חקלאית שבה ביססו את חייהם לעתיד לבוא.
שלושה ילדים נולדו לאֶלְיוֹ ולמרים. הצעיר בהם היה משה-שמואל, שכבר בילדותו הוכיח עצמו כגאון. כשהגיע לבגרות בחר שלא להמשיך את דרכו של אביו אלא ללמוד לסמיכה לרבנות. בתום לימודיו החל בסדרה של תפקידי רב בקהילות צנועות בסלובקיה, בהן הביא לידי ביטוי את ידיעותיו ואישיותו. תוך כדי נדודיו נשא לאשה את תֵּרֵז, בת למשפחה יהודית מהונגריה, ויחד הביאו לעולם שמונה ילדים – שלוש בנות ושלושה בנים. למרות אמידותם של הוריו, חייו של הרב משה-שמואל עם אשתו וילדיו עברו עליהם בעוני ובדלות, כשכול מעייניו נתונים להיטיב עם הקהילות בתוכן ישב. רק בשלב מתקדם מאד של חייו החליט לעשות גם למשפחתו, ולאחר שעברו להתגורר בברטיסלאבה, בירת סלובקיה, הקים מפעל סודה ממנו התקיים עד כמעט אחרית ימיו.
הספר עוקב במיוחד אחרי שניים מבניהם של הרב משה-שמואל ותֵּרֵז: אדוארד-אדה, שהיה מוסיקאי מחונן וגדל להיות מלחין ומנצח, ו-וילמוש, גיבורו הרביעי של הספר, שכמו כל הגיבורים הקודמים עזב את בית הוריו בבגרותו, ועבר לבודפשט כדי ללמוד ולחיות את חייו. וילמוש למד באקדמיה למסחר של בודפשט, ובתום לימודיו נהיה לעיתונאי באחד העיתונים החשובים של העיר. ב-1895 נשלח על-ידי עיתונו ל-וינה כדי לפגוש ולראיין את בנימין-זאב הרצל, בעקבות סיקורו את משפט דרייפוס. המפגש עם איש החזון היהודי היה אירוע מכונן בחייו של וילמוש, שנישבה בחזון הציוני והפך לאחד מתומכיו הנלהבים. ב-1897 יצא לבאזל כדי לסקר את הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בעיר, וכמה שנים מאוחר יותר, בתחילת המאה העשרים, אירגן קבוצה של יהודים לסיור התרשמות מלא עניין בארץ ישראל.
בין לבין וילמוש נשא לאשה את קלוטילד, שמיד לאחר שנולד בנם אליעזר-לוֹיקוֹ נטשה אותם לטובת לימודיה, שהיו חשובים לה יותר... וילמוש גידל את בנו לבדו עד שנישא פעם נוספת כשהבן הגיע לגיל שתיים עשרה לערך. יחד עברו את ימי שנות מלחמת העולם הראשונה והמהפכות שאירעו בהונגריה בעקבותיה, יחד ברחו לברטיסלאבה כשהתנגדותו של וילמוש למשטר הקומוניסטי במדינה יצרה סיכון ממשי לשלומם, ויחד חלמו על היום בו יעלו לארץ המובטחת...
החלום הוגשם על-ידי אליעזר-לוֹיקוֹ, שבשנת 1921 הצטרף לקבוצת יהודים בני עירו ובא אתם לארץ ישראל (במסגרת 'העלייה השלישית'). החיים בארץ היו, כידוע, רחוקים מרחק שנות אור מן החזון, והתאפיינו בקשיי פרנסה, מחלות, התנכלויות ופרעות מצד האוכלוסייה הערבית, ועוד כהנה וכהנה מרעין-בישין. חרף כל אלה אליעזר-לוֹיקוֹ נשאר בארץ, נחוש שלא להיכנע לקשיים ולא לסגת מכוונותיו להפכה לביתו. מעט אחרי שהגיע נשא לאשה את קרולה, יוצאת קראקוב שעזבה את בית הוריה עם קבוצת חברי 'השומר הצעיר,' ומעתה עמדו כזוג אל מול כול האתגרים שהחיים בארץ הציבו בפניהם. תוך כדי מלחמותיהם להישרדות נולד בנם הבכור, ראובן, שאתו נדדו מעיר לעיר בחיפושיהם אחרי עבודה ופרנסה. בין לבין לוֹיקוֹ – שהיה ביסודו אדריכל וצייר – הצטרף מפעם לפעם לקבוצות תיאטרון שפעלו בערים בהן חיו, עד אשר הזדמן לו להיות ממקימי התיאטרון הקברטי 'הקומקום,' יחד עם אביגדור המאירי, בו שימש – בנוסף לתפקידי משחק שונים – גם כקונפרנסייה (מנחה) העברי הראשון בארץ.
מלחמת העולם השנייה מצאה את המשפחה בחיפה. ראובן, שהגיע בעיצומה לגיל גיוס, התנדב לשירות בצבא הבריטי במסגרתו עשה כשלוש שנים שראשיתן במדבריות של צפון אפריקה, וסיומן באיטליה. עם תום המלחמה הצטרף לקבוצת שליחי ההגנה שפעלה בכפר סלבינו שבהרי האלפים כדי לרכז ילדים-יתומי שואה מכל רחבי אירופה, להעבירם תקופת אכשרה ולהעלותם לארץ ישראל. בסלבינו פגש את אֶוּגֶ'נְיָה לבין כהן, בת מילאנו, שהגיעה אל הכפר בעקבות 'הרפתקאות מלחמה' משלה. ראובן ונוגה (שמה העברי של אֶוּגֶ'נְיָה, שניתן לה במרומי האלפים על-ידי ראובן) נישאו בסלבינו בינואר 1946, וזמן קצר אחר-כך עלו-שבו לארץ ישראל...
** ** **
אחריתו של הספר מתייחסת – בקיצור רב, ובעיקר כדי לא להשאיר קצוות פתוחים – אל הקורות את אלה מבין הדמויות המרכזיות בו שחייהן לא הסתיימו בתוך העלילה, אלא מחוצה לה.