“הספר "גודאי" נולד מחיבור של שתי נשים: זהבה גושן, שנולדה באתיופיה ועלתה ארצה ב"מבצע משה", ומעין בן הגיא שהקשיבה, ואיגדה את חוויותיה של זהבה גושן בספר הנוכחי.

בגוף ראשון מגוללת זהבה גושן את סיפור ילדותה בכפר פסטוראלי באתיופיה.

גודאי (זהבה גושן) היא השביעית מבין שמונה ילדים. בבעלות המשפחה היה משק מגוון, של פרות שסיפקו את תצרוכת החלב והבשר, פולי גרעינים, שדות תירס ושעורה. מצבה הכלכלי של המשפחה נחשב לטוב, במיוחד בתקופות שהיבול עלה יפה.

לתוך השלווה הזו מעת לעת היו גם "הפתעות". על הקיט (סככת השמירה) בשולי השדה היו ממונים הילדים. תפקידם היה לגרש בצעקות את בעלי-החיים, שפלשו לשדה לאכול את היבול. זו התמונה הראשונה שבה נתקל הקורא, ומתחיל הסיפור של זהבה גושן בדמותה של גודאי.

בפרקי הספר מתוארים היחסים בתוך המשפחה בין האחיות, בני-הדודים, האורחים, והטקסים המיוחדים כגון: טקס שתיית הקפה.

התאהבתי בגודאי. איזה מותק של ילדה פקחית ודעתנית. היא התעקשה ללמוד בניגוד לאחרים. למה? כי היא רצתה לדעת מה כתוב על גבי העיתון שעוטף את המלח... ולא רק...

גודאי הייתה שובבה לא קטנה, פקחית עם חושים מחודדים, וכל מה שעבר לה בראש היא העבירה ישירות לפה. היא לא היססה להגיד את כל מה שעל ליבה בקול, עד כדי כך שהאם אמרה לה: "לא כל מה שעובר לך בראש צריך לצאת דרך הפה"... 

על טקסי החתונה נכתב בהרחבה מכמה סיבות ואחת מהן, היא הפרידה מההורים הביולוגים והמעבר להורי החתן. טקס נוסף שאליו מתייחסת גודאי, הינו טקס שטיפת רגלי החתן על ידי האישה.

עמוד 74: טרנגו היתה שוטפת את כפות רגליו (הכוונה לכפות רגליו של אחיה) ומקרצפת בין האצבעות את הליכלוך והאדמה. כשהייתה מסיימת הייתה מנשקת את בהונותיו ויוצרת מים אל כפות ידיו כדי שישטוף את פניו."... גודאי הייתה מביטה ומצחקקת על שלבי הטקס.

זו היתה עוד סיבה טובה לכך, שגודאי לא מיהרה להינשא , ובחרה במסלול שונה מהמקובל בחברה האתיופית.

כל הסיפור רווי בביטויים ומונחים באמהרית, שפירושם מופיע בתחתית העמוד, כמו שאני אוהבת, ולא מטריח את הקורא, לחפש בסוף הספר ביאורים. שאפו על העריכה!

מלבד הביטויים, שובצו ציטטות ותובנות שנגזרות מהווי החיים בכפר האתיופי.

מצא-חן בעיניי, שגודאי חיפשה את המרווחים, בין המותר לאסור, בתוך הקהילה עם המסורת והמנהגים הנוקשים. מי שסלל את דרכה, היה אחיה וורקט, שנתיב דרכו היה: "לעשות את כל מה רוצים לעשות".

ספר מקסים על ילדות והתבגרות, הנותן טעימה על המשפחה האתיופית, מהכפר הפסטוראלי, דרך צעידה רגלית קשה לאדמת "ירוסלם".

זהבה גושן (גודאי) ומשפחתה כשהיא בת עשר, נחתו בבוקר יום שבת ה-28.4.1984 בנתב"ג, במסגרת "מבצע משה".
"הכל סביבי השתטחו על הרצפה ונישקו את אדמתה המשונה של ירוסלם, המסודרת ריבועים-ריבועים חלקים ואורים. גם אני ירדתי על ברכי, ועיני חיפשו אחרי הזהב. כנראה אני היחידה שלא רואה את הזהב הנפלא, שמסנוור את השאר וגורם להם לדמוע"...(עמוד 248)

על הכריכה צולמה תמונה של הצלמת יעל אילן שמתאימה לתוכן ככפפה. במילה אחת: מקסים!

בשנים האחרונות זהבה גושן חזרה לשמה המקורי "גודאי" שפירושו מאמהרית: 'את דרכי האל לא נדע'.

בצרוך מקרים, הבוקר נתקלתי בכתבה, של יהודה שוחט ב"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" על "גן הגזענות". זו כתבה על הורים שלא מוכנים ש"הן" תחנכנה את ילדיהם, ילדים שמנסים לשטוף מהן את הצבע החום, ואפילו חברות למקצוע שמרימות גבה ושואלות: "בטוח שאתן לא סייעות?"

הכתבה מגוללת את סיפורן של שתי גננות, המספרות על ההתמודדות עם הגזענות בחברה הישראלית, שמתחילה בשלב מוקדם – כבר בגן.

קראתי את הכתבה ובאותם רגעים רציתי לזעוק: "למה?" זה כל כך לא הסתדר לי עם הספר הנוכחי שסיימתי לקרוא אתמול בלילה!

אני כואבת על כך... אפשר גם אחרת...וצריך לתת לקול הזה להישמע!

בהמשך לכתבה וללא כל קשר לספר המקסים הזה, אני חושבת שהיה נחמד מאוד, אם היו משלבים את הספר הנוכחי, במסגרת שיעורי החינוך, או ההיסטוריה בבתי הספר. זהו ספר מלמד, ולכן אין לי ספק שהוא יכול להוות גם בסיס טוב לשינוי וקבלת השונה.

ממליצה בחום.

לי יניני”

“סיפורה של ילדה אתיופית מילדותה בכפר קטן באתיופיה ועד עלייתה לארץ ישראל עם חלק ממשפחתה.
הסיפור כתוב בשפה ברורה ןקלה, מנקודת מבטה של הילדה גודאי והוא מבוסס על סיפורה האמיתי של זהבה גושן.
הספר מיועד לבני נוער ועוזר להבין את הפער בין החיים באתיופיה לחיים בארץ ישראל ואת הקושי של האתיופים להשתלב פה ומכאן חשיבותו הרבה.
גודאי גדלה במשפחה עם עוד שבעה אחים ואחיות. היא ואחיה עזרו לאביה לשמור על המטעים מפני נזקי בעלי החיים. הם גם עזרו לאמם בעבודות הבית. גודאי היתה ילדה פחדנית מאד ואחיותיה צחקו עליה.
היא מספרת על השידוכים לאחיותיה, על רגעי שמחה במשפחתה ולצידם היו גם לא מעט רגעי עצב ואבל.
גודאי היתה ילדה מיוחדת ואחיה סייע לה ללמוד לקרוא ולכתוב. הוא גם עזר לשכנע את אביהם לתת לה
ללמוד בבית ספר בעיירה אחרת. בתקופה ההיא זה היה מעשה נועז מכיוון שמעמד הנשים היה נחות ואילו
הגברים היו המחליטים והקובעים בכל נושא.
גודאי מספרת על נסיון כושל בדרך לארץ ישראל שבן היא נפרדה ממשפחתה וניסתה לעלות עם אחיה, אך המסע הנוסף צלח והם עלו לארץ ישראל.
גודאי מספרת את הסיפור בעצמה והיא חושפת בפני הקוראים את רגשותיה בצורה אמינה. אנו עוברים איתה מסע התבגרות מעניין.
ספר חשוב ומלמד. ממליצה בחום!”