תמונות של מדבר דומם חולפות במהירות מלמטה, גבעות חול וערוצים שנראים כמו חריתה של מכחול בחוף הים, השמש מאחור כבר נמוכה ומריצה את צללית המטוס הרחק לפנים. יש תחושה מוזרה, כאילו המטוס רודף אחרי עצמו. הטיסה המהירה בגובה כה נמוך מעלה את האדרנלין. כבר למעלה משעה הם טסים כך, במבנה צפוף, בדממה מוחלטת. אף מכשיר משדר לא מופעל, לא הקשר, לא המכ״ם. משמאל ניתן לראות את המוביל, בקסדה הלבנה עם סימן הכוכב האדום. זהו זאב, מפקד מבנה “אזמל״. הנה פונה מבטו והוא מסמן בתנועת יד קטנה שראה את רון. תנועה קטנה חטופה, זה מספיק, כאילו אומר, יהיה בסדר. זה מעלה חיוך על פניו, מצחיק כאילו שחרר איזו גלולת הרגעה. רון שב להסתכל קדימה.
הנוף מתחיל להשתנות והם כבר קרובים למטרה. מלמטה נפרשים כבישים. בגדד באופק והתנועות מתחילות להיות אוטומטיות, בדיוק לפי התרגולים הרבים שעשו בשבועות האחרונים. שתי דקות לתקיפה מתחילים לנסוק במהירות מרבית ללא מבער, רון שני אחרי זאב מאחור. שני האף-16 האחרים במבנה טור. זאב מגיע ראשון לגובה 10,000 רגל, מבצע את הגלגול וצולל למטרה. רון מיד אחריו, המטרה לפנים והוא משחרר את הפצצות, שתי פצצות במשקל של טון כל אחת. המטוס פונה החוצה ומתחיל לצאת. רון משחרר אמצעי הגנה נגד טילים וצובר תאוצה. הכור מעשן, פגיעה! נראה שכולם פגעו. צריך להיזהר מטילים, מהנ״מ שלהם. רון מבחין בירי נ״מ לא משמעותי, אבל קיים. מה קורה עם הטילים? הם נוסקים לגובה. רון מביט לרגע לאחור ורואה את מבנה “אשכול״ מסיים את התקיפה שלו ומתחיל לנסוק מעלה. עכשיו כולם מתחילים את הדרך חזרה. מד הדלק עומד על קצת יותר מחצי. אם הכל ילך טוב נוכל לחזור בשלום, חושב רון.
ההפתעה מושלמת, אין רודפים. איך זה שאין מטוסים שלהם באוויר? לא ברור. המחשבות רצות מהר, המטוס קל יותר עכשיו. איזו עוצמה. מפתחים מהירות, עכשיו צריך לשים לב. כולם כבר יודעים שקרה משהו, רק שהסעודים או הירדנים לא יכינו הפתעות בדרך חזרה.
מוזר, הלב עדיין פועם בחוזקה אבל יש שקט כזה מסביב. שעת דמדומים. צריך לשים לב שלא לחדור למרחב האווירי של ירדן, אף אחד לא רוצה בלגן עם ירדן, שיננו את זה מאות פעמים. הסיכוי שהסעודים יתקפו קיים אבל נראה שהוא קטן יותר. רון סורק במבטו את השמים שלפניו ולשנייה נעצר מבטו על מראה המדבר שנצבע בצבעי אדום ונחושת. המראה מעתיק לרגע את נשימתו ומעצים את תחושת הסיפוק מהמשימה שהושלמה זה עתה.
ככל שמחשיך ניתן להסתמך בעיקר על המכשירים. האמריקאים האלה מדהימים. מחשב הטיסה אומר לו בדיוק לאיזה כיוון ובאיזו מהירות וגובה עליו לטוס כדי שהדלק יספיק להגעה לאילת. צריך לסמוך על המחשב, כל טיפת דלק חשובה. רון מביט בצג המכ״ם, מחפש אויבים אבל אין כאלה. הוא יודע שהמטוסים האחרים לידו, אבל בחושך שמשתרר כבר לא רואים אותם. בצג המכ״ם רואים את מטוסי “העמית״, אלו הידידים, ומקפיד לחפש את “הטורפים״, האויבים. הזמן חולף ואתו מתחילה לקנן בו תחושת ביטחון. נראה שבטיסה הזו לא יפגוש אויבים מיותרים.
מתקרבים לאילת. אורות העיר מולם, מכל הדלק ריק כמעט לחלוטין. מנמיכים לנחיתה, זאב ראשון, אחריו רון. כשהמטוס נוגע במסלול נשמעת חריקת צמיגים והוא מתחיל להתגלגל על המסלול. רון פונה לפי הנחיות המגדל לאזור מבודד של השדה ועוצר. הוא מסיט את מבטו לעבר מסלול הנחיתה. כל המטוסים נוחתים בשלום בזה אחר זה.
רון מבחין באנשים הרצים לכיוונו. הטכנאי שם מעצורים לגלגלים, מצמידים סולם למטוס, ורון פותח את החופה. אנשים מנופפים בידיים, קריאות שמחה נשמעות. מובילים אותו לאוהל יחד עם שאר הטייסים, בינתיים הטכנאים בודקים שהמטוס לא נפגע ומתחילים לתדלק אותו. ידו נוגעת בלי משים בכיס הסרבל. יש שם בליטה קטנה, והוא נזכר שמוטי החבר שלו נתן לו משהו לפני הטיסה. “שים את זה בכיס. זה יביא לך מזל,״ הסביר לו.
“מה זה, מוטי?״
“קלף של אבא שלי. סיפור מדהים. כשתחזור אספר לך. רק אגיד לך שהוא יצא מעירק לפני יותר משלושים שנה.״
המטוס מתודלק. רון חוזר לקוקפיט, כאילו זמן רב לא ראה אותו. מניעים וממריאים לכיוון הבסיס. הקשר עכשיו כבר לא שקט, הבקרית מנחה אותו לקראת הנחיתה בבסיס הבית בעמק יזרעאל. בסיום השידור היא מוסיפה בנימה ממחויכת, “אתה מספר אחת בטייסת.״ מחשבה עולה בראשו של רון, הוא מכיר אותה, ריקי הבקרית הג׳ינג׳ית, צעירה, יפה וביישנית, אבל אחלה מקצועית.
רון מנמיך ונוגע במסלול, המנוע שואג עד שהמטוס מאט ועוצר בקצה המסלול, מפנה את חרטומו בזהירות לכיוון האנגר. כל הטייסת עומדת ומחכה. המטוסים מתכנסים והטייסים יורדים. שמחה מתפרצת, כולם קופצים, חיבוקים, נשיקות, פקק של בקבוק שמפניה משתחרר לאוויר. האווירה מדהימה. מפקד הטייסת מורה לטייסים להתכנס בחדר התדריכים, וההמולה נסגרת מאחורי הדלת. שוב כולם יחד, טייסי המבצע, מפקד הבסיס וצוות התדרוך. החדר עמוס בצגים. על הצג המרכזי רואים מפת לוויין ומסלול הטיסה משורטט עליה. נראה שבעוד הם חגגו בחוץ, הצוותים הטכניים העבירו את החומר מהמטוסים למחשב המרכזי והכל הוכן לתחקיר.
הטלפון האדום מצלצל. הרמטכ״ל ומפקד ח״א בצד השני. “ברכות, חברים, פגיעות מדויקות. עשיתם את מה שאף אחד בעולם לא דמיין שניתן לעשות. שוב הוכחתם שזרועו של צה״ל וחיל האוויר בפרט ארוכה וחדה ותגן על המדינה בכל עת. תודה לכל אחד ואחד שעסק במלאכה.״
מפקד הבסיס ממשיך לדבר בטלפון דקות אחדות, ואז פונה למלאכת התחקור המפרכת. שעות חולפות. רון מציץ בשעונו. עוברים על כל פרט, ההמראה עם התדלוק החם (תדלוק כשהמנוע עובד לפני ההמראה על מנת לחסוך בדלק), הטיסה הלוך, הניווט, הפלת הבידונים במדבר, התקיפה, החזרה. שום פרט לא נשכח, הכל מתועד. סוף-סוף מסיימים.
רון גורר את עצמו לדירת הטייסים בשיכון. השעה שתיים לפנות בוקר. הוא פותח בשקט את הדלת. נורית יושבת בסלון והוא מתקרב אליה. היא קמה והם מתחבקים ללא מילים, חום גופה מתערבב בקרירות גופו שהגיע מן החוץ. היא מתכרבלת בתוך ידיו. חמש שנות נישואין והוא עדיין מתרגש להיות לידה, כאילו זו פגישה ראשונה. ידו מלטפת את גבה, יורדת למטה, הם נעים יחד כגוף אחד לכיוון חדר השינה ומחליקים למיטה. התחושה נפלאה. הם מתכרבלים יחד ולבסוף נרדמים.
צלצול מוזר נשמע בראשו, לא ברור מאין הוא מגיע, ולתוך ההכרה מזדחלת ההבנה שזה הטלפון. רון פוקח באטיות את עיניו ומוציא את ראשו לאט מתוך השמיכה, אור החוץ הבוקע מהחלון מציק לו. הוא מציץ בשעון שעל השידה, אחת-עשרה בבוקר. נורית לא לידו, הטלפון ממשיך לצלצל, כמו זמזום דבורה שאינו מפסיק. הוא מושיט את ידו ומרים את השפופרת.
“ישנוני, די לישון. אני מת לראות אותך. קום ותגיע אליי,״ אומר מוטי בצד השני.
“השתגעת? תן לנשום קצת.״ רון עונה.
“תגיע וזהו. שתים-עשרה וחצי אצלי.״
הטלפון מתנתק בצד השני ורון מזדחל מהמיטה. נורית יוצאת מהמקלחת, מגבת כרוכה סביב גופה.
“ישנו כמו זוג יונים,״ היא אומרת בחיוך, “בגללך הפסדתי חצי יום עבודה.״
“אני יכול לתת לך פתק לבוס,״ רון עונה לה בחיוך.
“חייבת לרוץ.״ היא מתלבשת במהירות, נותנת לו נשיקה קלה ואצה לדרכה. “נתראה בערב,״ היא זורקת לעברו לפני שהדלת נטרקת אחריה.
מתחת למים החמים במקלחת שוב עולות תמונות הטיסה, חודשים של אימונים בחו״ל, הבאת המטוסים החדשים לארץ, האימונים המפרכים לקראת המבצע, דפיקות הלב המואצות כאשר חצו את הגבול הסעודי ורגע הנחיתה המאושר בשדה אילת.
רון מתלבש במהירות בבגדים אזרחיים, מכין קפה ויושב ליד השולחן במטבח. מבטו נופל על סרבל הטיסה המונח על משענת הכיסא שלידו, ולפתע הוא נזכר במה שנתן לו מוטי. הוא מושיט את ידו לכיס הסרבל ומוציא משם קלף הנתון בתוך עטיפת פלסטיק שקוף שמגנה עליו. יש שם צבר אותיות עבריות בכמה שורות, ללא כל פשר הגיוני. הכתב מיוחד, כמו כתיבה של סופר סת"ם, ובפינת הקלף חותם עגול שבו מאוירים שופר וירח.
תחושה של סקרנות מציפה אותו. מה זה אומר, כל המסתוריות הזו?
שעה קלה אחר כך הוא במכונית שגולשת לכיוון שער הבסיס. הש״ג מזהה אותו וחיוך של הערכה עולה על פניו. “כל הכבוד לכם, הייתם גדולים,״ הוא זורק לעברו של רון. שער המחנה נפתח, רון מחליק חיוך לש״ג ויוצא לדרכו. חודש יוני, חם, והוא מפעיל את המזגן וסוגר חלונות. הדרך חולפת על פניו עם נוף שמתחיל להיות צהבהב. ככה זה בארץ, מרגישים כבר את הקיץ. ברדיו מדברים על התקיפה, העולם בהלם, אין ספק, ההפתעה הייתה מדהימה. אף אחד לא ציפה שישראל הקטנה תבצע דבר כזה. תחושה של גאווה גואה בלבו של רון. אין ספק, הוא חלק מאירוע היסטורי. המכונית שטה בקלילות על כביש החוף, מתקרבים לצומת גלילות ופונים לכביש צדדי. בצומת מקדם שלט את פני הנכנס, “הכניסה למכוניות מורשות בלבד.״ רון מתקדם עד לשער, השומר פונה אליו ורון מציג את תעודת הקצין שלו. “אני למוטי כהן,״ הוא אומר.
השומר מבקש ממנו להמתין ובתום דקות אחדות הוא חוזר. “תחנה ליד בניין שבע״ הוא אומר ופותח את השער.
רון מתקרב לבניין. מוטי כבר עומד שם, חיוך על פניו. המכונית עוצרת ורון יוצא, מוטי מתנפל עליו בחיבוק גדול. “אתה ענק, איזה מבצע, אכלנו את אצבעות הידיים מהמתח.״
מוטי ורון חברים כבר יותר מעשרים שנה. בסוף התיכון מוטי פנה למודיעין ורון לטיס, אחרי השחרור המשיך מוטי באופן טבעי לתפקיד במוסד, והתקדם במהירות עד לתפקידו הבכיר בדסק המזרח התיכון הכולל את מדינות ערב, המפרץ הפרסי וכמובן אירן.
הם נכנסים למשרד של מוטי ומתיישבים בפינת החדר, בשתי כורסאות נוחות להפליא. מוטי מפציץ את רון בשאלות על המבצע והם שוקעים בשיחה ארוכה שבה מתאר רון את שהתרחש אמש. לבסוף, לאחר שסקרנותו של מוטי באה על סיפוקה, מוציא רון את פיסת הקלף מכיסו ומניח אותה על השולחן.
“עכשיו תורך,״ הוא פונה למוטי. “מה לעזאזל הסיפור של הקלף הזה?״
מוטי מביט בקלף וסימני התרגשות עולים על פניו. הוא נוטל אותו בזהירות מהשולחן ואומר, “זה קלף יקר מאוד, שעובר מדור לדור במשפחה שלי. יש אומרים שזה מגיע עד לחורבן בית שני, אבל אני לא ממש יודע.״
מבטו של מוטי נראה כאילו הוא מתנתק ושוקע לתוך עצמו. “אבא שלי, אהרון, העביר לי את הקלף לפני מותו,״ הוא אומר. “הוא ביקש ממני לשמור אותו מכל משמר, ולהעביר אותו לילדיי בבוא העת. הוא ייחס לו חשיבות רבה, נהג בו כמעט בקדושה. כל מה שהוא הספיק לספר לי הוא שהוא הביא אותו כשעלה ארצה מעירק במצוות אביו.״
“נו, ואתה לא יודע מה זה?״ שואל רון.
“האמת שלא התעמקתי בזה יותר מדי,״ משיב מוטי. “אבל כשנודע לי שאתה אחד הטייסים במבצע הזה הרגשתי שאני חייב לתת לך אותו. הרגשתי שהוא ישמור עליך.״
קולו של מוטי דועך בסיום המשפט ונראה שמשהו מעיק עליו, כאילו מחשבות אחרות משתלטות עליו.