לפני למעלה משמונה מאות שנים ניסח ר' משה בן מימון, בכיר הוגי הדעות והפוסקים שקמו לעם ישראל, רשימה סדורה של שלושה-עשרה עיקרי-אמונה, שקבלתם, כך טען, היא תנאי בל-יעבור להגדרתו של אדם כיהודי. טענה זו, המציגה את היהדות כדת בעלת גרעין דוגמטי מוצק, הייתה שנויה במחלוקת כבר בזמנו של הרמב"ם. ואולם, בחלוף הדורות הלכה השפעתה וגברה, וכיום מחזיקים רבים בדעה שהזהות היהודית כרוכה לבלי התר באמונות מסוימות ומוגדרת באמצעותן.

ספר נועז זה מתפלמס עם הדוגמטיזם של הרמב"ם, ומראה, בין היתר, כי הניסיון להעמיד את הדת היהודית על בסיס של עיקרים בלתי מעורערים אינו עולה בקנה אחד עם המסורת היהדות הקלאסית. מסורת זו, שהעמידה לנו את המשנה ואת התלמוד, אינה מזהה אמונה דתית עם השקפות כאלה ואחרות, אלא עם מעשים מסוימים המביעים ביטחון איתן באל. הרמב"ם ביקש להקנות ליהדות מצע תיאולוגי, אולם החידוש שהנהיג רק חיזק מגמות פלגניות וסלל את הדרך לתיוגם של יהודים רבים ככופרים. אמונה שאינה מגיעה לעיקר מבקר התפתחויות מדאיגות אלה, וקורא לאימוץ תפיסה מכלילה וסובלנית יותר של היהדות – גם במסגרת השיח האורתודוקסי.

שם הספר
תורת העיקרים בפילוסופיה היהודית בימי הביניים - הילל בן חיים ספרית אלינור
גם הם קרויים אדם - הנכרי בעיני הרמב"ם
עם לבדד ישכון? - גישה לאחר ברוח הרמב"ם