“אז קראתי אותו פעמיים, בכל אחת פעמים קראתי בשטף. כלומר, במסגרת יום אחד.
אהבתי את הספר. מאוד. צחקתי ממנו. אבל כשמצליחים לחדור דרך השכבות, הספר הזה קשה.
הרגשות שלי היו חלוקים לגבי מורגן, מן הסתם בערך כמו שסם מתאר. (חוץ מהעובדה שאני מכורה ברמה קשה לסדרה מרלין ולשחקן קולין מורגן.) אז לא ממש ידעתי באיזה צד לבחור בכל הסיפור.
מצטערת על הבלבול. אני אשתדל להמשיך באותו קו.
בהרבה חלקים מהספר הרגשתי על סף בכי. בעיקר בעיקר בקטע ההוא, בקטע האחרון שגברת זד מופיעה בו.
התחושה הזאת, של הורים מרוחקים-שכל-מה-שמעניין-אותם-זה-ציונים. של לא-לדעת-איפה-לשבת-בקפטריה כי אין לך אפילו חבר אחד. של פחד נורא מהבלתי-נמנע, של הכחשה נוראה בקשר לחברות שהתפרקה.
זה נוגע. זה קשה. זה עמוק, וזה כל הזמן קיים.
קשה לקרוא את הספר הזה אם אתה אדם כזה, רגיש ומתחבר ושברירי נפשית. (כותבת לכם מתבגרת מעורערת.)
אז כתבתי חתיכת ביקורת לא מחמיאה. אני מצטערת. הספר הזה מקסים, וצחקתי ממנו כל כך.
אבל יש לו את הצדדים שלו.
הוא יחסית קליל מבחינת עלילה, כתב, אורך. הוא מקסים.
הוכחה: קניתי אותו.
אחרי שקראתי אותו.
אומר משהו, לא?
סליחה על הבלבול.”