ללא דירוג ללא דירוג
0 בנים   0 בנות
80 התעניינו בספר

תקציר הספר
במשך קרוב ל-80 שנים מעורב אורי אבנרי באירועים הגורליים של בתולדות היישוב והמדינה, כמשקיף מקרוב, כשותף ואף כמחולל חלק מהם.

בכרך הראשון של ספרו האוטוביוגרפי, אופטימי, תיאר אבנרי את ילדותו בגרמניה, שנותיו הראשונות בארץ, הצטרפותו לאצ"ל בגיל 15, ראשית פעילותו כעיתונאי, את השתתפותו במלחמת העצמאות כלוחם ב"שועלי שמשון", יחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל, ואת פציעתו הקשה. אך עיקר הכרך הוקדש לשבועון "העולם הזה", שאבנרי הפך לכלי במאבקו הבלתי-נלאה להשפיע על דמותה של ישראל, "ללא מורא וללא משוא פנים", כפי שהובטח על שערו, ובמקביל יצר סגנון עיתונאי חדש – בלתי-מפלגתי, תמציתי ותוסס.

הכרך השני נפתח החלטתו של אבנרי לרוץ לכנסת בשנת 1965 כדי להיאבק בניסיון לרסן ואף לחסום את פיו של "העולם הזה". מתוארת בו בהרחבה פעילותו הפרלמנטרית, שבתחומים רבים היתה חלוצית וראשונית.

כבר ב-1949 קרא אבנרי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא היה הראשון להבין שמלחמת ששת הימים ב-1967 יצרה תנאים המאפשרים את מימושו של פתרון זה, והבנה זו היא שהביאה אותו להיות חלוץ המגעים החשאיים עם אש"ף, שעליהם דיווח בסוד למנהיגים ישראליים, בהם יצחק רבין. בגלל המגעים האלה נרצחו שניים ממנהיגיו הבכירים של אש"ף בידי ארגונו של אבו-נידאל, שהתנגד לכל פשרה עם ישראל. בחלקים רחבים של הציבור הישראלי עוררו מגעיו של אבנרי עם אש"ף, ובמיוחד פגישתו ההיסטורית עם יאסר ערפאת בביירות תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, זעם ואף שנאה כלפיו, אך הוא לא נרתע, והוא ממשיך במאבקו זה עד היום.

במקביל מספר אבנרי על היחסים ההדוקים – בחלקם חשאיים – שהתקיימו בתקופות שונות בינו לבין פוליטיקאים וקצינים בכירים, ובהם אריק שרון ורעייתו לילי, רחבעם "גנדי" זאבי ועוד. כן מסופר על הסכסוך שפרץ בין אבנרי לבין שותפו – בשירות הצבאי, בעיתונות ובפוליטיקה – שלום כהן, ועל החלטתו הכואבת אך ההכרחית, למכור את "העולם הזה" לקבוצת משקיעים בראשות אחד מתומכיו של אריק שרון.

הספר מסתיים בתיאור חושפני ורגיש של אהבתם של אבנרי ורעייתו, רחל, במשך יותר משישים שנה, אהבה שפרצה את כל הגבולות המקובלים ונותרה איתנה עד יומה האחרון של רחל.

כמו קודמו, גם הכרך השני של ספר זה ייקרא בנשימה עצורה על ידי המתעניינים בהיסטוריה של מדינת ישראל ובדילמות שבפניהן עמדה המדינה ותמשיך לעמוד. ואורי אבנרי, גם בגיל 92, נותר כפי שהיה מאז ומתמיד – אופטימי.







©2006-2015 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ