גיליון 12 של הו! מוקדש כולו לשירה. החל בשירים מהעיזבון של דליה רביקוביץ, עבור במשוררות ומשוררים ותיקים ומוכרים, וכלה ביוצרים צעירים ומוכשרים שעשו את הו! לביתם הקבוע.
עוד כלולים בגיליון שני מדורים מיוחדים: ״פנים חדשות בהו! ו״תרגומי שירה״.
כתב העת הו!, שבימים אלה רואה אור גיליונו ה-12, מיסודם של אחוזת בית ספרים ודורי מנור, נוסד ב-2005 על ידי דורי מנור ומאז הוא רואה אור בקביעות בתדירות של גיליון או שניים בשנה. המוטיבציה להקמת כתב העת היתה הרצון להעמיד דור חדש של משוררים ושל סופרים ולהציע להם בית קבוע, בלי להתחשב בגחמותיו של שוק הספרים ובמרדף אחרי הרייטינג. מטרותיו של “הו!” הן להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית, לשלב את הכתיבה העכשווית בפרוזה ובשירה בתוך מסורת ארוכת שנים של יצירה עברית ומתורגמת, להשיב את מעמדה של האוּמנות כבסיס איתן לַיצירה ולשים דגש על שליטתם של הכותבים בכֵליה הטכניים של אמנותם.
בגב הגיליון:
רק הזכרתי את הזמן, וכבר יבואו ויגידו: “זמנכם עבר!״. הזמן של מי עבר? יגידו: של האליטות. של הממסד. של האשכנזים. של המשתכנזים.
הזמן “שלהם״ עבר. בתוך כל המלל הזה משורבבים מושגים כמו מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, דתיים וחילונים. אלא שהדיון הזה, מה לעשות, הוא בדיוק ההפך ממהפכני וההפך ממתקדם. הוא חוזר לאחור, והוא בעצם רֵאקציונרי במובהק. התרבות שלנו כיום, ממש כמו הפוליטיקה שלנו, חוזרת לאחור בצעדי ענק, והיא עושה את זה מתוך חדווה מזוכיסטית גדולה.
המשורר, כל משורר, זקוק למסורת. אבל זאת לא המסורת של הלאום או הדת, וגם לא של המגזר שאליו הוא משתייך כמעט תמיד שלא מתוך בחירה. המסורת של המשורר היא אחרת )כך, למשל, המשפחה – במובן המיידי שלה – היא האנטי-מסורת של המשורר. ערכי המשפחה השמרניים הם האויבים הגדולים שלו(. השירים ה״מחאתיים״ שמתפרסמים היום בישראל, הם לעתים קרובות החלום הרטוב של השלטון הנוכחי, והוא עושה בהם שימוש ציני מרהיב. לא רק ש״שירת המחאה״ לא מערערת על יסודותיו של השלטון הזה, אלא היא אף היא מסייעת לו. ובכלל, טקסט שירי שרבים מבני זמנו “מסכימים״ אתו, אינו שיר מחאה אמיתי.
טקסט שירי שלא נכתבת בו מלה אחת שמנוגדת לרוח התקופה, אינו יכול לערער יסודות. טקסט שירי שאינו קורא תיגר – באופן עמוק – על המוסכמות של זמנו ועל הקונוונציות הפואטיות, אלא משכפל את הדיבורהיומיומי, טקסט שירי שרבים מבני תקופתו “מתחברים״ אליו, אינו יכול להיות שירה חתרנית של ממש.
מתוך: “במקום פתח דבר: אם קראתי שיר ואני מסכים אתו, המשורר מעל בתפקידו״, מאת משה סקאל. (עמ׳ 9)