החתירה להגמוניה הינה אחד הדפוסים המרכזיים בפוליטיקה של העולם הערבי בתקופה המודרנית. אחד הפרקים הסוערים בפוליטיקה הערבית התנהל סביב פרשת ``ברית בגדאד`` - הניסיון של מעצמות המערב להקים ארגון הגנה מזרח תיכוני נגד האיום הסובייטי בשנות ה50-. החשיבות הצבאית של ארגון ההגנה שהוקם - הידוע בכינויו ``ברית בגדאד`` - היתה מועטה, אולם פרשה זו עוררה מחדש את היריבות בין מצרים לעיראק על הגמוניה בעולם הערבי. ליריבות זו היו שלושה פנים: סכסוך מדיני בין עיראק ומצרים, סכסוך אידיאולוגי בין שתי אסכולות של הלאומיות הערבית וסכסוך אישי בין גמאל עבד אל-נאצר, המנהיג המצרי, לנורי אל סעיד, המנהיג העירקי. הקורא הישראלי, שלמד, בדרך כלל, להכיר את העולם הערבי דרך הפריזמה הצרה של הסכסוך הישראלי-ערבי, עשוי למצוא עניין במחקר זה, המתמקד רובו ככולו במאבקים פוליטיים, אידיאולוגיים וכלכליים בתוך מדינות ערב וביניהן. מחקר זה מבסס את ההנחה, כי הסכסוך הישראלי-ערבי לא עמד תמיד בראש סדר העדיפויות של מנהיגי מדינות ערב, וכי הוא שימש לעיתים קרובות כלי להשגת לגיטימציה וכלי לניגוח משטרים ערביים אחרים לשם השגת מנהיגות אזורית. המסמכים הארכיוניים שנחשפו זה לא כבר בבריטניה, ארה``ב וישראל, וכן המקורות בערבית העומדים לרשותו של החוקר, מגלים פרטים חדשים ומפתיעים, המובילים למסקנות חדשות. אלי פודה, מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית ירושלים.