“נתחיל עם הכותרת. "הגה" ו"צורות" אלה מונחים טכנים ממדע הבלשנות. בלועזית: פונולוגיה ומורפולוגיה. ובלשון פשוטה: צליליה של לשון, וכללי בניית המלים ונטיותיהן. השני מהם הוא מה שלימדו אתכם כל שנה החל מבית ספר יסודי — שבעת בנייני הפועל, סמיכות, יחיד/רבים וכו'. ואמנם תמצאו פה את כל הלוחות הידועים — פעלי ע"ו, נחי ל"ה, כפולים... אבל עם משהו נוסף: לא קיטלוג גרידא אלא גם הסברים על התהוות אותן צורות מבחינה היסטורית.

ובין הסוגיות שהוא נדרש להן: מה מסביר את השינוים שעוברים שמות עצם בסמיכות? מה הסיפור מאחורי היו"ד והו"ו המתחלפות ולעתים נעלמות: אֵלֵד ולא אֶיְלוֹד, אֶוָּלֶד ולא אֶיָּלֶד? למה אני אקבַע עובדה ולא אקבוֹעְ אותה? למה לא המציאו לקמץ הקטן צורה ייחודית משלו? מניין כללי ההתאמה הכאילו הפוכים של המספרים: חמישה כלבים ולא חמש כלבים הרי אומרים כלב גדול ולא כלב גדולה. איך יכלה מערכת בנייני הפועל להתפתח בצורה טבעית (ז"א ללא תכתיב מאיזה מלך דקדקן לפני 5000 שנה)?

אפשר לחשוב שאין ולא יכולה להיות תשובה של ממש לשאלות כאלה, אבל לא כן הדבר. יש שיטות מסודרות. (אבי המדע היה גרמני בשם גְרִים — כן, אחד מהאחים גרים!) והספר הזה מסכם את יישום אותן שיטות, בידי המחבר ועמיתיו, לשפה שלנו.

ובין אותן שיטות: בדיקה במקורות עתיקים, השוואה ללשונות קרובות, פסיכולוגיה, ועיון באנטומיה של הפה האנושי.

האחרון מאלה פחות מובן מאליו לכן ארחיב קצת. צירופי צלילים מסויימים קצת קשים לביצוע. למשל קשה לבטא עי"ן כשהיא צמודה לתנועה אוֹ. (נסה בעצמך!) הסיבה היא שהעי"ן נוצרת כשהלשון נמוכה מאד, ואילו אוֹ נוצרת כשהלשון גבוהה. אז אפשר, אבל לא נוח (במיוחד בדיבור מהיר). ומה היא התנועה הנמוכה ביותר, היינו התנועה שניתן לעבור ממנה לעי"ן במינימום מאמץ? אַ. והנה לך הסבר למה אומרים "אקבעַ" במקום "אקבוֹעְ".

אותו כלל, שהוא בעצם משקף נטייה למזער במאמץ, מסביר את צורות הסמיכות: בַּיִת/בֵּית, גָדול/גְדול, רָחָב/רְחַב. הנסמך (היא המילה הראשונה בצירוף הנקרא סמיכות) איננה מוטעמת, כמעט נבלעת לטובת הסומך (המילה השנייה). (נסה בעצמך: בית ספר, גדול הדור...) וכלל הוא שתנועות לא מוטעמות נוטות להתקצר. (זה נכון גם בשפות אחרות. שים לב שבאנגלית כמעט כל תנועה לא מוטעמת נהפכת לשווא! מה קורה ל-ou כשעוברים מ-courage ל-courageous? או תחשבו על umbilical ושימו לב שאילו זה היה כתוב ambilicol או imbilacul, ההגיה הייתה בערך אותו דבר.)

אם כבר עייפתי אתכם עם כל המלל הזה על התקצרות תנועות אז דעו לכם שיהושע בלאו נלהב עוד יותר. רק לעניין של שווא נח לעומת שווא נע הוא מקדיש איזה חמישה עשר עמודים! ואודה שלמרות ענייני הרב בנושא, עדיין לא קראתי את כל חמישה עשר העמודים האלה, כנ"ל כמה עשרות עמודים אחרים. בכלל אינני מתקדם באופן לינארי. אני מתחיל מנושא שמעניין אותי (למשל אתמול רציתי לדעת על המילה אֵת) ומוצא עצמי הולך בעקבות מראה מקום (שיש הרבה כאלה) אחד למראה מקום שני לנושא קשור או לידע מוקדם הכרחי.

אמרתי בהתחלה שזה לא הכל שטויות, שיש שיטות מדעיות. ולא שיקרתי. עם זאת, לשונינו מציבה בפני המדע הזה אתגרים קשים במיוחד. מי שמתעניין בספרדית או ברומנית יש לו שלל של חומר כתוב לטינית. לעברית אין דבר כזה; העבר הלשוני שלנו לוט בערפל. (אגב לוּט זאת צורת פָּעוּל של פעלי ע"ו.) אמנם יש כתובים בשפות שמיות עתיקות יותר משל אקאדית ואוגריתית, אבל אין לשונות אלה צורות קדומות של עברית אלא שפות "אחיות" שצמחו יחד עם העברית משפה שמית עוד יותר עתיקה, שלצערינו נעלמה לפני שבני האדם המציאו את הכתיבה.

שאלה מעניינת ביותר היא, מאיפה באה המערכת של בנייני הפועל (שהיא די ייחודית לשפות השמיות)? לצערינו, המערכת הזאת היתה כבר לגמרי מפותחת בכתובים העתיקים ביותר.

עוד קושי מיוחד לעברית: לאורך התקופה המכוננת, הכתב שלנו לא סימן תנועות (אלא ברמיזה ע"י אמות קריאה פה ושם). לכן קשה עד מאד ללמוד על התפתחות מין דקדוקי, או (כמו בערבית) יחסות (case endings). כשסוף סוף התפתחה שיטה לסימון התנועות (היא מערכת הניקוד הטברנית ועוד כמה כמוה) היה כבר כמעט מאוחר מדי. חכמי טבריה, לפי בלאו, תפסו עוד תפסו שבתקופת המקרא היה בין תנועות מסויימות הבדל של אורך: פתח לעומת קמץ, סגול לעומת צירה ועוד כמה. אבל בפי הטברנים עצמם, קמץ לא היתה צורה ארוכה של פתח אלא צליל אחר, מעין aw. ומשום כך הם קצת התבלבלו בין מוקדם למאוחר. משם נובע העניין של קמץ קטן/קמץ גדול, גם כמה אי-סדירויות בכללי הניקוד.

בסיכום: ספר קשה, ספר נורא מעניין.”