“חייב להגיד, ניגשתי לזה בציפיות מאוד מאוד נמוכות.
קודם כל, אחרי שקראתי כמה עשרות טרגדיות יווניות הן התחילו מאוד לחזור על עצמן ולהיות עבשות, בלי חידוש או תוספת רצינית על מחזות שכבר קראתי לפניהם, ואפילו עם אותם הרעיונות, הדמויות והאירועים.
חוץ מזה, המחזה הספציפי הזה הוא מהפחות נחשבים של אוריפידס, והוא גם עוסק בנושא מאוד ספציפי שקראתי עליו כבר מספר מחזות לא קטן - קבלת מבקשי חסות באתונה. לעזאזל, גם לאוריפידס וגם לאייסכילוס יש מחזות בשם "מבקשות החסות", שתבינו איזה trope נפוץ זה.

אבל אני חייב להגיד שהופתעתי לטובה.
קריאה מאוד חלקה ומהירה, המחזה הזה הוא אלף שורות ועודף, והוא עושה משהו שפחות ראיתי בטרגדיה יוונית - מכניס הומור.
יש כאן כמה קטעים די משעשעים על ההתנהגות של אנשים זקנים שממש לא ציפיתי לקרוא במחזה של אוריפידס.
חוץ מזה, הסיום שלו הוא היפוך די מעניין מהמסלול של המחזה עד השלב הזה, ומחדד את הנקודה של המחזה הזה: עליונות החוק, המוסדות וערכי מוסר רחבים על פני כוח, נקמה, מאבקים פרסונליים וערכים שכפופים לאינטרסים האישיים.

בכלל, למחזה הזה יש סאבטקסט פוליטי מאוד פאסיב אגרסיב כלפי ספרטה, שכן המחזה נכתב בשנה הראשונה של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, ועוסק בהגעת ילדי הרקלס כמבקשי חסות לאטיקה (חבל הארץ שבו אתונה שוכנת). ובתי המלוכה של ספרטה, ובכן, הם מיוחסים לילדים האלה..
אז כן, יש לאורך כל המחזה איזו תחושת צקצוק מול ספרטה שאני מאוד אהבתי, בייחוד עם ההתנגשות הרעיונית בין בית הרקלס לאתונאים בסוף.

מה שכן, הסיום די מוזר וחבל שאוריפידס לא הרחיב עליו. לטעמי יכול להיות שהסיום היה שווה מחזה נפרד בפני עצמו.

7 \ 10”