“יוני 1890 לפני כ-130 שנים. זה המועד שנכתב מעבר לתמונה שנשרה מתוך האלבום...
את הצילום עיטרו פניה המחויכות של סרינה. פני ילדה מלאות בשמחת חיים, עם לחיים שמנמנות, וזוג צמות שכיתרו את פניה. זו הייתה תמונתה של סרינה כאשר הייתה בת ארבע.
הספר "שלנו את סרינה" הינו ספר נוער המגולל את סיפורה של סרינה, וכמוהו סיפורים של עוד עשרות ילדים של שלהי המאה התשע עשרה בפולין. באותה עת עשרות ילדים נחטפו מהוריהם, ונכלאו במנזרים במטרה שיהמרו את יהדותם.
סרינה נחטפה בליל שבת בחנוכה 1899 והיא בת שלוש עשרה. עיקרי סיפורה תועדו בספר על ידי גיסתה שהייתה דודתה של הכותבת.
ראשיתו של הסיפור בקרקא, בליל שבת ברובע היהודי בקרז'ימירצי. סרינה נמסרה על ידי יוהנה העוזרת הקתולית של המשפחה, לידיהן של שתי נזירות מהכנסייה הפיליצאנית.
הנזירה רוזליה הייתה אחראית על הקבוצה של סרינה במנזר. מידי ערב בשעה שבע בדיוק, ציוותה הנזירה על תפילת הערב, ולאחר מכן נאלצה סרינה ללבוש את בגדי הלילה, לעלות על מיטתה, ולשכב על גבה ששתי ידיה מצולבות על ליבה.
בלילות הראשונים רוזליה ישבה ליד מיטתה, וסיפרה סיפורים נוראיים עד כמה האם שונאת אותה, ושכל היהודים אכזריים. רוזילה האביסה את סרינה במעשיות שונות לרבות כך, שהיא אינה הילדה הראשונה שננטשה על ידי הוריה באכזריות ונשלחת להתחנך במנזר.
סרינה נותקה לגמרי ממשפחתה: אביה-הרב ישראל, חנה-האם, קלי-אחותה, ושני אחיה: שייע ולייביש.
על מנת לשכנע את סרינה שאינה רצויה במשפחתה, הנזירות עשו "תרגיל" ובאחת הלילות הפגישו אותה עם האם, שבעצם לא הייתה האם הביולוגית, אלא נזירה שמחופשת לאם וצלפה בה מכות ללא רחם. ניסיון בריחתה של סרינה מהכנסייה, שיגר אותה לצינוק שהיה חדרון אפל וצר, מחניק וטחוב שגרם לה לבחילות ושיעולים. סרינה המסכנה לא יכלה לזוז בצינוק, כי כל תנועה גרמה לה לחבוט בקיר.
היא נדדה בין מנזרים שונים והגיעה עד למנזר בבלגיה. מידי לילה נתנה דרור למחשבותיה המיסרות והגתה בבדידותה. מדוע האם הכתה אותה? הכיצד משפחתה לא מחפשת אותה? האומנם אינה חסרה להם?
ככל שהאב עקב אחר סרינה, הנזירות החמירו, הקשו, שיקרו במצח נחושה, והתנגדו למפגש בין אביה לסרינה. כן יעדן היה למחוק את עברה, לטשטש את זהותה, ואף שינו את שמה לאליזבט.
לאחר מספר שנים ובהיותה בגיל 22 סרינה שבה לפולין. מה קרה לסרינה עד לגיל 22? האם התנצרה? עזבה את יהדותה? האם חזרה לשורשיה? האם שבה לחיק משפחת הביולוגית? האם החיוך שב לפניה כאותו צילום שנשר מהאלבום?
לטעמי האישי, הדמויות המאיירות את העלילה, אינן מהודקות כיאות והתפרים בין הפרקים והקטעים רופפים.
הכתיבה בגוף ראשון ושלישי מהולים האחד בשני, ולדעתי זה אחד המוטיבים שהוסיפו לתפירה הדלילה. לקוי נוסף הוא החסך ברקע היסטורי. מידע נוסף על אותה תקופה, רק עשוי היה להטיב עם העלילה וליצור ענין.
לצערי גם דמויות בני המשפחה: האם, האב, והאחים לוקים בחסך. עיבוי מידע עליהם היה מהווה ערך מוסף לספר.
את הספר סיימתי בתחושה שנטלתי ביס מעוגה חסרת מרכיבים ואף לא נאפתה היטב.
בשורה התחתונה: סיפור בניחוח של פעם אבל ללא הניחוח.
הקריאה לשיקולכם.
לי יניני
הוצאה לאור יפה נוף-י. פוזן, פרוזה-מקור-נוער, 298 עמודים, 2018
לתשומת ליבכם, אם היה אפשר הייתי נותנת לו 2.5 נקודות.”
