האם מותר לי לראות את הדברים כפי שראיתים? ונורא מכך, האם מותר לי לספרם? האם אפשר בכלל לומר, כמו מישהו אחר, “אני”? האם לא יתבעני אותו מישהו תביעת דיבה? אני מחליט: כך ראיתי את הדברים. אני מחליט: לא אספר. רק ארמוז. על בית שחיה הערמומי של אישה, שהיה פעם שעיר ופעם לא. שאחזה בסכינים וצחקה. לא אספר על הכבדים שטיגנה אמי בגבינת רוקפור. כלומר על איך טיגנה אותם. לא אספר על איך, בבית אחר, אבי שתק. ארמוז על הצבעים שהסתתרו בקירות חדרי ביום ופרצו מתוכם בלילה. אספר שהחבאתי מילים מתחת לכרית: “זאב אוויר”, “רויטל”, “אנגלית”, “מכשפה”. אבל לא אספר איזו כרית זו הייתה. אנקד את הרמזים ואז אסיר את הניקוד, שישאר בהם רק על דרך הגעגוע. איש בשם אמיר גניסלב יפריח ציפורים בלי שידע.