לעתים, בעת שהיינו יושבים על מרפסת ביתנו, היה אבא מתמוטט עקב החום הכבד. עורפו היה נשען על הקיר ומחליק באיטיות על הטיח המלוכלך, שסימנים קודמים היו מרוחים עליו. בתחילה עוד שמר על גוו זקוף, אך עם נחירה ראשונה היה סנטרו נשמט, וכשעמד גופו להיות מושלך מהכסא היה מתעורר לפתע ונתקף בהלה. הביט בי בעיניים מזוגגות ומלמל משהו, כאילו יש לו על מה להתנצל, או משום מה היה תוקף אותי ומטיח בי טענות.
לבסוף שב לתנוחתו הראשונה ונעץ מבט בשמי הקיץ המאובקים, בניסיון מגוחך לשמור על ערנות. לא עבר זמן רב ועפעפיו צנחו ונשימתו נעשתה כבדה. לסתו התחתונה נשמטה ופיו נותר פעור. עדיין תיקן קלות את ישיבתו בעת התנומה והצליח להשיב את ראשו כשזה החל לגלוש. ושוב, בחלוף דקות ספורות נבלע סנטרו בחזהו וקול נחירותיו גבר, עד כי סברתי שהוא נשמע עד קצה השכונה.
נואשתי מלנסות לדבר על לבו שילך למיטה או ישען על השולחן, פן יוטח יום אחד ארצה ויקרהו אסון. סילקתי את בקבוקי הבירה וכלי האוכל מהשולחן שלפניו, מחשש שיתעלף וינפץ את מצחו ומשקפיו. לפעמים זקף את ראשו למשך דקות ארוכות. נראה שהצליח להשעינו אל הקיר, וכך לשמור על שווי המשקל.
ניסיתי לנחש כמה זמן יחזיק מעמד ומתי תחל הנפילה. לא נאלצתי להמתין זמן רב; הוא החל למשוך נחירה כבדה ולשאוב את המרפסת כולה. נשימתו טיפסה אל שיאה ואז השתתק לרגע. בבת אחת יצאה שריקה מגופו, כתפיו צנחו וסנטרו נשמט. זהו זה, חשבתי, הוא נופל. אך חזהו החל להתנפח שוב ועורפו שב ונצמד אל הקיר. פלא הוא, איך נותר לשבת וגופו יציב.
בחנתי את תווי פניו בעודו שקוע בתרדמה עמוקה. הרוחות החמות חתכו בבשרו, התיזו בו חול וסדקו את עורו. החום הכבד הגיר ממנו נטפי זיעה. אגלי מלח חרצו את עור פניו, בין זיפי זקנו, ונראה היה אז כבן מאה לפחות. אבא הקפיד לגזוז את שער ראשו הכסוף, דבר שהבליט את קו גולגולתו המעוגלת. הוא נהג לומר שכך צריך גבר להיראות, ולא כמוני, המאריך את פאותיי ומגדל את שערי פרא, כמו שנהגו ללכת במאות קודמות.
סברתי שדבר לא יוכל להעיר אותו, אך אם הוסט בריחו של שער הכניסה בחצר, היה אבא ניעור מיד ומביט במבקר. מוחו הרדום הבחין ללא קושי בין רעשי השגרה לבין אלה שחייבוהו לקום. ידיו צנחו ברפיון לצדי גופו וכפותיו נפרשו כעומד לבקש ממני דבר-מה. נחשפה לפני יד שמאל המקועקעת, זו שמתח אז אבא בפני המחט שניקבה בצבע כחלחל אות קין וסימנה אותו כעבד לדיראון עולם. המספר היה מוצנע בתוך פנים הזרוע ולפעמים, כשרצה להסתיר אותו, היה מצמיד את ידיו אל מותניו או תוחב אותן בכיסי מכנסיו. נהג לנעוץ את עיניו בזרועותיהם של אחרים ותמיד רצה לדעת אם ניצב מולו אחד כמוהו. היה שואל "מאין?" והיו מחליפים שמות, "אושוויץ – בוכנוואלד", כמו אמרו מה שמם ושם משפחתם. לאחר מכן היו מהנהנים האחד לחברו ומשתתקים. ומה יש פה להוסיף?
אבא נהג לשבת על הכסא במרפסת כשהוא לבוש אך ורק במכנסי חאקי קצרים, כפות רגליו תחובות בתוך נעלי הבית שהתקין בעצמו. בנעל ימין היה העקב מוארך מעט, על מנת להקל על רגלו, שהייתה מקוצרת מאז הפציעה. קול צעדיו הדהד בבית בקצב מוזר, בגלל צליעתו הקלה.
החום הפך לכבד מנשוא והייתי תשוש מכדי לשנן את חומר הלימודים. תקופת הבחינות קרבה והכרחתי את עצמי להפוך את דפי מחברותיי ולחרוט בזיכרוני את הנוסחאות. ראשי חישב להתפקע מכאב ועייפות, ובסופו של דבר צנחו עפעפי ונרדמתי מול אבא. ודאי צפו בנו השכנים וגיחכו למראנו. ישובים בראשים שמוטים, מוטלים בתנוחות משונות ומנסרים בקולי קולות. אז פקדו את שנתי חלומות רעים והייתי מקיץ מהתנומה הטרופה ומביט בהפתעה סביבי.
הערב ירד והזבובים התרבו. צבאו על בקבוקי הבירה שנותרו על השולחן. עשרות מהם רחשו סביבנו וניסיתי לגרשם בלי הצלחה. זמזמו בכנפיהם סמוך לאוזני ונחתו על בשרנו החשוף. התעופפו על פניו של אבא וחששתי שנחירותיו ישאבו אותם אל פיו. הזבובים נדבקו אל פניו. הוא החל להרעיד את מצחו ולחיו בניסיון להרחיקם, כשם שנוהג סוס. הזבובים ניתרו לרגע, שבו לנחות על זיפי זקנו שלא נגע בהם תער זה ימים אחדים, והילכו מעלה ומטה. לפתע התרוממה זרועו וכף ידו הכתה בהם במדויק, בלי שפקח את עיניו. לאחר מכן השמיט את זרועו חזרה למקומה ונחירותיו נשארו קצובות כמקודם.
לאחר השקיעה באה הרוח. פרחי שיח הבוגנוויליה שעטף את המרפסת החלו לנוע וסוף סוף חשנו שהאוויר הלוהט נוסע משם. הזבובים התמעטו ומקץ דקות אחדות נעלמו כלא היו. אדי הלחות נשאבו אל הגבעות השטוחות שנמתחו ממזרח לשכונה. משבי רוח פושרים באו במקומם, ליטפו את גופו של אבא וייבשו את זיעתו. אז ניתן האות והוא החל לפקוח את עיניו. בתחילה פתח אותן כדי סדק צר ובדק אם אני לידו. לאחר מכן הביט בזווית השמש כדי לאמוד את השעה. קרני השקיעה חדרו אל פנים המרפסת והוא הניע את ראשו מצד לצד, כדי להימנע מסנוור. לאחר מכן פיהק בקול גדול, סגר את פיו ולסתותיו החלו להשמיע קול חיכוך שורקני. כך המשיך לשבת ולהפקיר את גופו לרוח הנעימה, בעודו נאנח לאחר כל משב רענן שנטל ממנו את שארית זיעתו. לאחר דקות הפכו האנחות לרטינות. הוא נזף בי על שלא הערתי אותו, שכן אמר לי מאות פעמים שהוא מתקשה להירדם בלילות לאחר נמנום כה ארוך. לא ניסיתי להשיב; ידעתי שאם הייתי מעז ומנסה להעירו, היה דוחה את ניסיונותיי בגסות וצועק שלא אפריע את מנוחתו.
החשיכה ירדה. הדלקתי את האור במרפסת. הנורה הייתה חפויה בכדור זכוכית לבן, שעם הזמן הוכתם באפור. פרפרים התעופפו במהירות סביבנו, כנפיהם נתקלות בבועת הזכוכית. אחדים נצמדו לתקרה והשאר המריאו מהקיר שליד המנורה, רק כדי לנחות שוב. פרפר גדול פרש את כנפיו והחל לחוג והשאר סרו מדרכו. לאחר ריקודי הפרפרים באו הלטאות השקופות-ורדרדות, שרצו במהופך על תקרת המרפסת והבריחו את החרקים.
הגיע זמנה של ארוחת הערב וניתקתי את עצמי מהישיבה המעייפת. טרחתי במטבח והכנתי כריכי נקניק שריחם גירה את תאבוני. פרסתי בעדינות נתחי נקניק דקים והקפדתי לערב לפחות שלושה סוגים, אותם הנחתי בין פרוסות הלחם השחור. קילפתי שיני שום, ריסקתי אותן מעל הבשר והוספתי מעט חרדל. הנחתי את הכול על מגש ויצאתי אל המרפסת. אבא שלף מלפפונים מהצנצנת שניצבה על המעקה ליד כיסאו, אלה שתמיד התגאה בכך שהוא יודע להכינם כראוי. היה שופך פנימה חומץ, מלח, פלפל אדום מוארך ושיני שום, וכעבור שלושה ימים היה שולף דוגמה, מריח ואומר שהנה, גם הפעם זה הצליח, ויש צנצנת חדשה מלאה בחמוצים "יותר טוב מהשוק".
אבא נהג לאכול את המונח בצלחתו לפי סדר מסוים שהיה ידוע רק לו. היה נועץ את שיניו לסירוגין בכריך, במלפפון ובתוספות, ומדי פעם עוצר, מביט בשמיים שכבר עטו גוון שחור וחוקר את צמרות האורנים שזעו בקלילות ברוח. לאחר מכן שב להביט בצלחת ולחשב את תור המאכלים בדרך אל פיו.
כך אהב לשבת משך שעות ולהרהר. לעתים חייך כשנזכר בדבר מה, וכשנשאתי אליו מבט שואל, החווה בידו בביטול, "זה שום דבר, שום דבר..." אמר, אך התקשה למחוק את חיוכו.
החשיכה גברה והירח עדיין לא עלה. אבא המתין, "אני מעדיף לשבת ככה, לאור הירח, בלי להדליק את האור", היה אומר. נהגתי להיכנס אל הבית לצפות בטלוויזיה, ובייחוד במשדר הספורט, אך בימים חמים מאוד נותרתי לשבת על מקומי מחשש ליפול במלכודת הלוהטת שבפנים או בשל עצלות.
היו אלה ימי אוגוסט. אבא הרבה לשבת עד שעה מאוחרת ולרענן את גופו במשבי הרוח שבאו מהים. בלילות התענה פחות מאותם ימים חמים ולחים. לו יכול, כך אמר, היה מחשיך את הקיץ ויוצר לילה מתמשך עד בואם של ימי הסתיו הצוננים.
עם ערב פסק אבא לשתות בירה. הנחתי את הבקבוקים הריקים בארגז שניצב בפינת המרפסת. למחרת נהגתי להעמיס אותם על סבל האופניים ולרכב אל חנות המכולת. הצבתי את הבקבוקים על הדלפק. בחלקם עדיין נותר קצף שהדיף ריח חמוץ.
החנווני החווה לעומתי בראשו: "כמה?"
היה מחשב במחברתו המוכתמת עליה שרבט בעפרון נגרים, ומבלבל בין יידיש לעברית. משהודיע לי מה סכום הפיקדון הייתי נוטל בקבוקי "נשר" חדשים, חובש את כובע הטמבל, נוסע חזרה להציב את הבקבוקים במזווה ותוחב עבורי כמה מהם למקרר. לא אחת שתיתי בלגימות ארוכות, כמנהגו של אבא ולא ידעתי אם באמת טעימה הבירה או שמא איני אלא מעמיד פנים. ראשי הסתחרר מיד מהאלכוהול ותקרת המרפסת התהפכה לנגד עיני, בעוד אבא ממשיך לשבת, למזוג כוס אחר כוס, וללגום בלי סוף. נראה שהכמויות האדירות שהערה אל תוכו לא השפיעו עליו במאומה.
דווקא אז שאל אותי מתי מועד הנסיעה שלי. במקום לנטוש אותו ולהשתרע על המיטה עד שאהיה במלוא חושי, עניתי בכל מיני תירוצים. הסברתי שיש עוד סידורים, הוצאת רישיונות, ביטוחים, ורק אם הכול יסתדר, אסע. אבא מלמל משהו ואמר שלא ידחק בי, מה גם שאין הוא בטוח שאני נוהג בתבונה, ולכן חבל על הסבריו. סברתי שהעלה טיעונים קשים מדי והעדפתי להסתלק.
אבא נותר במרפסת, שותה את שארית הבירה, כשקולות הגמיעה הרמים מגיעים עד חדרי.

לעתים, בעת שהיינו יושבים על מרפסת ביתנו, היה אבא מתמוטט עקב החום הכבד. עורפו היה נשען על הקיר ומחליק באיטיות על הטיח המלוכלך, שסימנים קודמים היו מרוחים עליו. בתחילה עוד שמר על גוו זקוף, אך עם נחירה ראשונה היה סנטרו נשמט, וכשעמד גופו להיות מושלך מהכסא היה מתעורר לפתע ונתקף בהלה. הביט בי בעיניים מזוגגות ומלמל משהו, כאילו יש לו על מה להתנצל, או משום מה היה תוקף אותי ומטיח בי טענות.
לבסוף שב לתנוחתו הראשונה ונעץ מבט בשמי הקיץ המאובקים, בניסיון מגוחך לשמור על ערנות. לא עבר זמן רב ועפעפיו צנחו ונשימתו נעשתה כבדה. לסתו התחתונה נשמטה ופיו נותר פעור. עדיין תיקן קלות את ישיבתו בעת התנומה והצליח להשיב את ראשו כשזה החל לגלוש. ושוב, בחלוף דקות ספורות נבלע סנטרו בחזהו וקול נחירותיו גבר, עד כי סברתי שהוא נשמע עד קצה השכונה.
נואשתי מלנסות לדבר על לבו שילך למיטה או ישען על השולחן, פן יוטח יום אחד ארצה ויקרהו אסון. סילקתי את בקבוקי הבירה וכלי האוכל מהשולחן שלפניו, מחשש שיתעלף וינפץ את מצחו ומשקפיו. לפעמים זקף את ראשו למשך דקות ארוכות. נראה שהצליח להשעינו אל הקיר, וכך לשמור על שווי המשקל.
ניסיתי לנחש כמה זמן יחזיק מעמד ומתי תחל הנפילה. לא נאלצתי להמתין זמן רב; הוא החל למשוך נחירה כבדה ולשאוב את המרפסת כולה. נשימתו טיפסה אל שיאה ואז השתתק לרגע. בבת אחת יצאה שריקה מגופו, כתפיו צנחו וסנטרו נשמט. זהו זה, חשבתי, הוא נופל. אך חזהו החל להתנפח שוב ועורפו שב ונצמד אל הקיר. פלא הוא, איך נותר לשבת וגופו יציב.
בחנתי את תווי פניו בעודו שקוע בתרדמה עמוקה. הרוחות החמות חתכו בבשרו, התיזו בו חול וסדקו את עורו. החום הכבד הגיר ממנו נטפי זיעה. אגלי מלח חרצו את עור פניו, בין זיפי זקנו, ונראה היה אז כבן מאה לפחות. אבא הקפיד לגזוז את שער ראשו הכסוף, דבר שהבליט את קו גולגולתו המעוגלת. הוא נהג לומר שכך צריך גבר להיראות, ולא כמוני, המאריך את פאותיי ומגדל את שערי פרא, כמו שנהגו ללכת במאות קודמות.
סברתי שדבר לא יוכל להעיר אותו, אך אם הוסט בריחו של שער הכניסה בחצר, היה אבא ניעור מיד ומביט במבקר. מוחו הרדום הבחין ללא קושי בין רעשי השגרה לבין אלה שחייבוהו לקום. ידיו צנחו ברפיון לצדי גופו וכפותיו נפרשו כעומד לבקש ממני דבר-מה. נחשפה לפני יד שמאל המקועקעת, זו שמתח אז אבא בפני המחט שניקבה בצבע כחלחל אות קין וסימנה אותו כעבד לדיראון עולם. המספר היה מוצנע בתוך פנים הזרוע ולפעמים, כשרצה להסתיר אותו, היה מצמיד את ידיו אל מותניו או תוחב אותן בכיסי מכנסיו. נהג לנעוץ את עיניו בזרועותיהם של אחרים ותמיד רצה לדעת אם ניצב מולו אחד כמוהו. היה שואל "מאין?" והיו מחליפים שמות, "אושוויץ – בוכנוואלד", כמו אמרו מה שמם ושם משפחתם. לאחר מכן היו מהנהנים האחד לחברו ומשתתקים. ומה יש פה להוסיף?
אבא נהג לשבת על הכסא במרפסת כשהוא לבוש אך ורק במכנסי חאקי קצרים, כפות רגליו תחובות בתוך נעלי הבית שהתקין בעצמו. בנעל ימין היה העקב מוארך מעט, על מנת להקל על רגלו, שהייתה מקוצרת מאז הפציעה. קול צעדיו הדהד בבית בקצב מוזר, בגלל צליעתו הקלה.
החום הפך לכבד מנשוא והייתי תשוש מכדי לשנן את חומר הלימודים. תקופת הבחינות קרבה והכרחתי את עצמי להפוך את דפי מחברותיי ולחרוט בזיכרוני את הנוסחאות. ראשי חישב להתפקע מכאב ועייפות, ובסופו של דבר צנחו עפעפי ונרדמתי מול אבא. ודאי צפו בנו השכנים וגיחכו למראנו. ישובים בראשים שמוטים, מוטלים בתנוחות משונות ומנסרים בקולי קולות. אז פקדו את שנתי חלומות רעים והייתי מקיץ מהתנומה הטרופה ומביט בהפתעה סביבי.
הערב ירד והזבובים התרבו. צבאו על בקבוקי הבירה שנותרו על השולחן. עשרות מהם רחשו סביבנו וניסיתי לגרשם בלי הצלחה. זמזמו בכנפיהם סמוך לאוזני ונחתו על בשרנו החשוף. התעופפו על פניו של אבא וחששתי שנחירותיו ישאבו אותם אל פיו. הזבובים נדבקו אל פניו. הוא החל להרעיד את מצחו ולחיו בניסיון להרחיקם, כשם שנוהג סוס. הזבובים ניתרו לרגע, שבו לנחות על זיפי זקנו שלא נגע בהם תער זה ימים אחדים, והילכו מעלה ומטה. לפתע התרוממה זרועו וכף ידו הכתה בהם במדויק, בלי שפקח את עיניו. לאחר מכן השמיט את זרועו חזרה למקומה ונחירותיו נשארו קצובות כמקודם.
לאחר השקיעה באה הרוח. פרחי שיח הבוגנוויליה שעטף את המרפסת החלו לנוע וסוף סוף חשנו שהאוויר הלוהט נוסע משם. הזבובים התמעטו ומקץ דקות אחדות נעלמו כלא היו. אדי הלחות נשאבו אל הגבעות השטוחות שנמתחו ממזרח לשכונה. משבי רוח פושרים באו במקומם, ליטפו את גופו של אבא וייבשו את זיעתו. אז ניתן האות והוא החל לפקוח את עיניו. בתחילה פתח אותן כדי סדק צר ובדק אם אני לידו. לאחר מכן הביט בזווית השמש כדי לאמוד את השעה. קרני השקיעה חדרו אל פנים המרפסת והוא הניע את ראשו מצד לצד, כדי להימנע מסנוור. לאחר מכן פיהק בקול גדול, סגר את פיו ולסתותיו החלו להשמיע קול חיכוך שורקני. כך המשיך לשבת ולהפקיר את גופו לרוח הנעימה, בעודו נאנח לאחר כל משב רענן שנטל ממנו את שארית זיעתו. לאחר דקות הפכו האנחות לרטינות. הוא נזף בי על שלא הערתי אותו, שכן אמר לי מאות פעמים שהוא מתקשה להירדם בלילות לאחר נמנום כה ארוך. לא ניסיתי להשיב; ידעתי שאם הייתי מעז ומנסה להעירו, היה דוחה את ניסיונותיי בגסות וצועק שלא אפריע את מנוחתו.
החשיכה ירדה. הדלקתי את האור במרפסת. הנורה הייתה חפויה בכדור זכוכית לבן, שעם הזמן הוכתם באפור. פרפרים התעופפו במהירות סביבנו, כנפיהם נתקלות בבועת הזכוכית. אחדים נצמדו לתקרה והשאר המריאו מהקיר שליד המנורה, רק כדי לנחות שוב. פרפר גדול פרש את כנפיו והחל לחוג והשאר סרו מדרכו. לאחר ריקודי הפרפרים באו הלטאות השקופות-ורדרדות, שרצו במהופך על תקרת המרפסת והבריחו את החרקים.
הגיע זמנה של ארוחת הערב וניתקתי את עצמי מהישיבה המעייפת. טרחתי במטבח והכנתי כריכי נקניק שריחם גירה את תאבוני. פרסתי בעדינות נתחי נקניק דקים והקפדתי לערב לפחות שלושה סוגים, אותם הנחתי בין פרוסות הלחם השחור. קילפתי שיני שום, ריסקתי אותן מעל הבשר והוספתי מעט חרדל. הנחתי את הכול על מגש ויצאתי אל המרפסת. אבא שלף מלפפונים מהצנצנת שניצבה על המעקה ליד כיסאו, אלה שתמיד התגאה בכך שהוא יודע להכינם כראוי. היה שופך פנימה חומץ, מלח, פלפל אדום מוארך ושיני שום, וכעבור שלושה ימים היה שולף דוגמה, מריח ואומר שהנה, גם הפעם זה הצליח, ויש צנצנת חדשה מלאה בחמוצים "יותר טוב מהשוק".
אבא נהג לאכול את המונח בצלחתו לפי סדר מסוים שהיה ידוע רק לו. היה נועץ את שיניו לסירוגין בכריך, במלפפון ובתוספות, ומדי פעם עוצר, מביט בשמיים שכבר עטו גוון שחור וחוקר את צמרות האורנים שזעו בקלילות ברוח. לאחר מכן שב להביט בצלחת ולחשב את תור המאכלים בדרך אל פיו.
כך אהב לשבת משך שעות ולהרהר. לעתים חייך כשנזכר בדבר מה, וכשנשאתי אליו מבט שואל, החווה בידו בביטול, "זה שום דבר, שום דבר..." אמר, אך התקשה למחוק את חיוכו.
החשיכה גברה והירח עדיין לא עלה. אבא המתין, "אני מעדיף לשבת ככה, לאור הירח, בלי להדליק את האור", היה אומר. נהגתי להיכנס אל הבית לצפות בטלוויזיה, ובייחוד במשדר הספורט, אך בימים חמים מאוד נותרתי לשבת על מקומי מחשש ליפול במלכודת הלוהטת שבפנים או בשל עצלות.
היו אלה ימי אוגוסט. אבא הרבה לשבת עד שעה מאוחרת ולרענן את גופו במשבי הרוח שבאו מהים. בלילות התענה פחות מאותם ימים חמים ולחים. לו יכול, כך אמר, היה מחשיך את הקיץ ויוצר לילה מתמשך עד בואם של ימי הסתיו הצוננים.
עם ערב פסק אבא לשתות בירה. הנחתי את הבקבוקים הריקים בארגז שניצב בפינת המרפסת. למחרת נהגתי להעמיס אותם על סבל האופניים ולרכב אל חנות המכולת. הצבתי את הבקבוקים על הדלפק. בחלקם עדיין נותר קצף שהדיף ריח חמוץ.
החנווני החווה לעומתי בראשו: "כמה?"
היה מחשב במחברתו המוכתמת עליה שרבט בעפרון נגרים, ומבלבל בין יידיש לעברית. משהודיע לי מה סכום הפיקדון הייתי נוטל בקבוקי "נשר" חדשים, חובש את כובע הטמבל, נוסע חזרה להציב את הבקבוקים במזווה ותוחב עבורי כמה מהם למקרר. לא אחת שתיתי בלגימות ארוכות, כמנהגו של אבא ולא ידעתי אם באמת טעימה הבירה או שמא איני אלא מעמיד פנים. ראשי הסתחרר מיד מהאלכוהול ותקרת המרפסת התהפכה לנגד עיני, בעוד אבא ממשיך לשבת, למזוג כוס אחר כוס, וללגום בלי סוף. נראה שהכמויות האדירות שהערה אל תוכו לא השפיעו עליו במאומה.
דווקא אז שאל אותי מתי מועד הנסיעה שלי. במקום לנטוש אותו ולהשתרע על המיטה עד שאהיה במלוא חושי, עניתי בכל מיני תירוצים. הסברתי שיש עוד סידורים, הוצאת רישיונות, ביטוחים, ורק אם הכול יסתדר, אסע. אבא מלמל משהו ואמר שלא ידחק בי, מה גם שאין הוא בטוח שאני נוהג בתבונה, ולכן חבל על הסבריו. סברתי שהעלה טיעונים קשים מדי והעדפתי להסתלק.
אבא נותר במרפסת, שותה את שארית הבירה, כשקולות הגמיעה הרמים מגיעים עד חדרי.