טירת הכרמל שבה גדלתי הייתה בראשית שנות השישים עיירה בתחילת התפתחותה. למרות שכבר אז מנה היישוב כעשרים אלף איש, רובם עולים חדשים, היה בה רק בית דואר אחד שמוקם בקצהו. משפחתי התגוררה בקצה השני שהיה מרוחק כמעט שני קילומטרים מבית הדואר. בהיותי הילד הבכור במשפחה, עלי הוטלה המשימה להביא משם את דברי הדואר שלנו שהדוור לא נשא אלינו. בדרך כלל אלה היו חבילות או מעטפות גדולות שנשלחו אל אבי במסגרת פעילותו הציבורית. את הדרך לבית הדואר עשיתי ברגל, הלוך ושוב שכן, הוצאת כסף לנסיעה באוטובוס למטרה כזו - היה בחזקת מותרות. זה לא היה מסע קל – לא בימי החורף הגשומים ולא בימי הקיץ הלוהטים - אבל בסופו חיכה לי בקבוק שתייה קרה או מאפה חם שאמי הכינה. המאמץ והאחריות שהיו כרוכים במשימה והעמידה בתור לצד המבוגרים עשו אותי עד מהרה, לילד עצמאי ומחושל עם הרבה ביטחון עצמי. עד להתרחשות האירוע שיצר בקיע גדול באמוני במבוגרים ובאמונתי ביכולתי להיות כמותם .
באחת הפעמים הללו ביום שרבי, עוד בטרם הנחתי את כף רגלי בפתחו של בית הדואר, התנפלה עלי אישה זקנה בצעקות ביידיש שנשמעו לי כמו נאצות, היא הכתה באחורי תוך מה שנשמע כהאשמות, אחזה בחוזקה בזרועי ,הושיבה אותי בכוח גבי על מעקה בטון של בית שהתחילו בבנייתו והתיישבה לידי תוך הצמדת זרועי לזרועה כדי למנוע את בריחתי. איש מבוגר שעבר לידנו ושמע את הסבריה גער בי:
" תתבייש לך ילד. זו אישה ניצולת שואה. איך הלב שלך נותן לך להתנכל לה ככה? "
לשווא ניסיתי להסביר לו שרק הרגע הגעתי, שלא עשיתי לה כל רע ושיש לה טעות בזיהוי. האישה פלטה מפיה, שוב ביידיש, צעקות שונות לעבר המבוגר שהסביר לי כי יידיתי אבנים לעבר ביתה, שברתי את החלון והיא אינה יכולה לממן את תיקונו. אתה תחכה כאן, הוא אמר לי, עד שתגיע המשטרה, או עד שהוריך ישלמו לה את מלוא הנזק. שוב ניסיתי להסביר לשניהם כי אין לי יד בדבר וכי מעולם לא זרקתי אבנים לעבר בית כלשהו אבל הזקנה, בטירוף של זעם, משכה בפתאומיות עד כאב את זרועי כלפי מטה וצעקה עלי – שוב ביידיש. שתקתי אפוא ועשיתי כל מאמץ כדי לא לפרוץ בבכי: שאריות מן הביטחון העצמי שנותר בי שהחלו מתפוגגים בחברתה .
כך ישבנו כשהיא אוחזת בי בחוזקה – והיה לה הרבה כוח למרות גילה, עובדה שהגדילה את פחדי – והתפללתי לנס. בשלב מסוים התחלתי לרעוד כי פחדתי שהיא מתכוונת להרע לי. חשבתי על הורי, שאינם יודעים מה עובר עלי ברגעים אלו וממתינים לשובי הביתה עם החבילה אותה הייתי אמור לקבל בבית הדואר שלפתח נראה לי רחוק ממני למרות המטרים הבודדים שהפרידו בינינו. עברה כמחצית השעה, אולי פחות ואולי יותר, כיצד בכלל יכולתי לדעת? אנשים שונים עברו ובאו על ידנו, הביטו עלינו באדישות ונכנסו לסדר את ענייניהם. הרי שבסך הכל הם ראו אישה זקנה וילד שיושב על ידה, עד מהרה הבנתי שישועה לא תבוא מהם. משום מה גם נמנעתי מלפנות אליהם, אולי מחמת הבושה שבדבר ואולי מתוך פחדי מתגובתה של הזקנה. קיוויתי שאחד מחבריו של אבי יגיע, יזהה אותי וישחרר אותי מאחיזתה. התחלתי גם לשנן את ההסברים שאתן לשוטרים להם המתנו אבל לא היה לי ספק למי יאמינו, מה שהגדיל את חששותי. כבר לא ידעתי מה הפחיד אותי יותר, הזקנה או המשטרה. זה היה בתקופה בה הורינו איימו עלינו, בכל פעם שסרחנו, שיקראו לשוטר, מי שהצטייר בעינינו כדמות דמונית שלא כדאי להיתקל בה.
זמן נוסף חלף. ישבני וזרועי התפוסים החלו לכאוב, אך התאפקתי בכל כוחי כדי לא לפרוץ בבכי. לקוחות אחרונים כבר החלו לצאת מבית הדואר ואני עוד יושב, צמוד נגד רצוני לאישה הזקנה והזועמת שלא הצלחתי לתקשר עמה וממתין לשוטרים מפחידים שלא הגיעו. בשלב מסוים יצא פקיד בית הדואר והחל לנעול את שעריו. הוא פנה אליה בשפתה וניסה לשכנעה – כך הבנתי – להרפות ממני אבל היא הנידה בראשה בעקשנות והשיבה לו בצעקות תשובה כלשהיא שגרמה לו למשוך בכתפיו ולצעוד לכוון ביתו. הבטתי אליו בתחינה והוא רמז לי בתנועות שאנסה למשוך את ידי בכוח ולברוח. הוא כנראה לא הבין באיזה עוצמה היא החזיקה בי, אבל תנועותיו ועיניו הטובות נסכו בי ביטחון מסוים. לא הכל אבוד, חשבתי. אדם אחד לפחות מאמין בחפותי.
בשלב מסוים היא צרפה את זרועה השנייה לזו שכבר אחזה בי. ראיתי את המספר הכחול שהיה טבוע עליה. כבר אז ידעתי את משמעותו. בשנים הללו רבו ניצולי השואה בינינו כך שמספר כחול טבוע בזרוע של מאן דהו, לא היה חזיון נדיר. רבים מהם הגיעו אלינו לאחר שאיבדו את שפיות דעתם מה שהזמין מניה וביה את אכזריותנו, הילדים. חלק מאיתנו נהנה לראות אדם מבוגר נרתע ונסוג מפניו של ילד מניף יד או אדם זקן המגונן על פניו בכל כמה שניות מפני פורענות סמויה. בבית הספר העבירו לנו שיעורים מיוחדים על האסונות שפקדו אותם בתקווה, שאנו הילדים, נמעיט את התעמרותנו בהם, אך לא תמיד בהצלחה. אני הייתי בין המרחמים שגער בחבריו כל אימת שאלה התנכלו לניצול שואה. עכשיו, כשאני מביט בזרועה המקועקעת במספר כחול, ייחלתי לפגוש את הילד היותר אכזרי בכיתתי ודמיינתי כיצד הוא יטפל בה.
אני לא יודע כמה זמן ישבנו כך, זרועותינו שלובות. כשהשמש החלה נוטה כלפי מערב הגיעו אבי ודודי. הבחנתי בהם כבר מרחוק. פתאום חזר אלי הביטחון, משכתי את ידי בכוח ובפתאומיות והתנתקתי מאחיזתה. השתוקקתי לרוץ לעברם אבל רגלי לא נשמעו לי. הן פשוט היו מאובנות מן הישיבה הממושכת. הזקנה ניצלה את הרגע ותפשה אותי שוב, לעיני אבי ודודי. הם - כשהבחינו בכך , עברו את יתרת הדרך בריצה, וצעקו על הזקנה שנרתעה מהם ושיחררה אותי. הם ניסו לברר איתה מה קרה אולם לא הבינו את שפתה. אישה מבוגרת נוספת צצה משום מקום וצעקה אליהם בעברית מקורטעת כי החינוך שנתנו לי הוא רע, אם ילד כמוני מתאכזר לזקנה חסרת ישע שאיבדה את כל משפחתה בשואה.
אבל אבי ודודי משכו אותי, והחלו לצעוד עמי חזרה לביתנו. אני, מסיבה לא ברורה, הפניתי את ראשי לעומתה למבט של פרידה. פתאום ניעור בי רצון מחודש לשכנע אותה שידי לא הייתה במעל. ראיתי אותה עומדת שם ללא ניע. שתיקתה ומבטה רעמו יותר מצרחותיה קודם לכן. בפניה היה עצב שנגע בי למרות מה שעוללה לי. כאילו איבדה שוב דבר יקר. לדואר לא חזרתי יותר אבל לאחר זמן נודע לי משכני, ניצולי שואה גם כן, כי שמה פייגה ברגר והיא שריד יחיד מכל משפחתה שנספתה באחד ממחנות הריכוז. שנים רבות לאחר מכן חלפה בי מחשבה שאולי האבנים היו רק תירוץ לכמיהתה לאחוז בילד קטן. את כעסי עליה החלפתי בהרהור ששימשתי אולי, למשך שעתיים, תחליף לילד שאיבדה או שלא היה לה מעולם.
שנים חלפו. השיחות שהורי קיימו אתי וגם המורה בבית ספרי, העלימו את כל המשקע המר שהותיר בי המקרה. סלחתי לה. בשלב מסוים, לאחר גיוסי הלכתי לאותו בית דואר לחפש אותה. רציתי ליישב עמה את ההדורים. אבל היא כבר לא הייתה שם.
יום אחד קיבלתי אפטר מן הצבא מוקדם מן הרגיל. במקום לרדת בתחנה הסמוכה לבית הורי החלטתי לנצל את עודף הזמן ולבקר ידיד שגר בקצה אחר של היישוב, בסמוך לבית הקברות. ירדתי בתחנה. עוד אני דורך על המדרגה האחרונה של האוטובוס - שמעתי קריאות אלי: " חייל, בוא תעשה מצווה ותצטרף למניין". זו הייתה הלוויה. נעתרתי. ללא שהיות החל החזן לזמר את "יושב בסתר עליון... " המסע החל. מאחד הגברים המלווים למדתי כי מדובר באישה ערירית שאין לה קרובי משפחה ללוותה בדרכה האחרונה. קנית זכות מצווה אצלה, הוסיף, בזה שהשלמת מניין. הלכתי אחרי הארון מבלי לדעת מי היה בתוכו. כשהגענו לבית העלמין, ראיתי את החופרים שהמתינו, בתוך הבור, לקליטת המת. גם הם ידעו כנראה שלא יאמרו כאן הספדים ואיש לא יקרע קריעה. הגופה מכוסת התכריכים החלה לרדת אליו בדממה. כל יבבה ולוא החנוקה ביותר, לא נשמעה. החזן ביצע את עבודתו במהירות. כמוהו החופרים. כשכוסה הקבר שאל החזן אם מישהו מתנדב לומר קדיש. מבוגר אחד לקח את הסידור אך היסס. והרי זו אינה קרובת משפחתו. באותו רגע ממש הבחנתי בשלט הקטן והטרי שהיה תקוע על תלולית העפר: פייגה ברגר ז"ל. הושטתי את ידי במהירות ונטלתי מן המהסס את סידור התפילה. מול מבטי הפליאה של הנוכחים התחלתי לקרוא:" יתגדל ויתקדש שמי רבא...." לי בטוח מותר. אחרי הכל הייתי הילד שלה למשך שעתיים.
