במחקר ראשון מסוגו בוחן אברהם עוז לעומקו את היחס בין התיאטרון העברי המודרני לבין הסיפֵּר שעליו מושתתת האידיאולוגיה הציונית. טענות היסוד של הספר הן שכמו בצמיחתה של כל תנועה לאומית משחר העת החדשה עד ימינו, מלווה גם אמנות התיאטרון את כינונה של תודעה וזהות לאומית, בין אם כנושאת דברה של ההגמוניה ובין אם כמתבוננת מהצד ולעיתים אף כגורם חתרני נגד ההגמוניה. בשל רצינות הקשר שנרקם בין העולם המימטי לבין המציאות בקונטקסט של כינון זהות לאומית, נבחן באופן ייחודי הקשר בין שיקוף הנרטיב הלאומי לבין הדרמה הרצינית, כשגולת הכותרת שלה היא הטרגדיה. שאלה זו הנה משמעותית במיוחד ביחס לסיפר הציוני אשר מתחילת דרכו היה אמור להתמודד עם דילמות מורכבות שנבעו מן ההקשרים המיוחדים של ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים, כמו גם מהסכסוך עם ישות לאומית מתחרה על טריטוריה משותפת. 
ספר מרשים זה – מאת אחד מחוקרי הדרמה החשובים בישראל – מתחקה אחר כמה נקודות ציון מרכזיות בדרכו של התיאטרון העברי: מהצגות החובבים הראשונות שהתקיימו במושבות העלייה הראשונה, ביפו ובירושלים, דרך מחזות שהוצגו בשנות המנדט הבריטי ומאז קום המדינה, כולל מספר מחזות מתורגמים אשר הנם רלוונטיים לנושאים הנדונים. דיונים מפורטים יותר מתקיימים במחזות דור בארץ, מחזאות השואה, לצד יצירתם של מחזאים כמו ל. א. אריאלי-אורלוף, עמוס קינן, נסים אלוני, חנוך לוין, יהושוע סובול, יצחק לאור ועוד. בכל הדיונים הללו נבחן היחס בין שאלות היסוד של הסיפר הציוני לבין הדרמה הרצינית, במיוחד הטרגדיה. 
אברהם עוז הוא פרופסור לדרמה באוניברסיטת חיפה ובאקדמיה לאמנויות המופע, תל אביב. כחוקר ומבקר בעל מוניטין בינלאומיים בחקר שקספיר, דרמת הרנסנס האנגלי והתיאטרון הפוליטי פרסם ספרים ומאמרים רבים בארץ ובחו"ל. ערך תוכניות תרבות ברדיו ובטלוויזיה, תרגם שירה, מחזות ואופרות שהועלו במרבית התיאטרונים בישראל (ביניהם תשעה מחזות שקספיריים, מחזות ואופרות של ברכט וווייל, פינטר ועוד), היה חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי וביים מחזות משל פינטר, ס"פ טיילור ועוד. ספרו "התיאטרון הפוליטי" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה / זמורה-ביתן (1999).