השוק המה אדם.
מַרְסֵיאָה דחקה עצמה קדימה בקושי רב, מנסה לפלס דרכה בין הרוכלים גסי הנפש הדוחפים לעברה את סחורותיהם, מצליפים בבהמותיהם ומרעימים בצעקותיהם הקולניות. לשווא ניסתה להתחמק מנטפי הזיעה הקולחים ללא הרף מבגדיהם, מהאבק ומהרפש אשר ביקשו לדבוק בשערותיה.
מה אני עושה פה? שאלה את עצמה שוב ושוב בקוצר רוח.
זה היה יום חם, אחד מימי אב, העונה השחונה והחמה ביותר בשנה. השמש קפחה ביתר שאת ונדמה כי פינות הצל המעטות ביקשו להצניע עצמם יותר מאי פעם. השוק העמוס בדוכני מזון, המה הפעם בסחורה אנושית אשר הובאה מרחוק – רבבות עבדים ושפחות, כבולים זה לזה בכבלי ברזל, מוצעים לכל מאן דבעי במחיר אפסי כמעט.
באפה של מרסיאה נישאו ריחותיהם העזים של התבלינים וביניהם הכורכום, הפרג והסומאק החמצמץ, ומן העבר השני צדו את עינה אריגיה הססגוניים של חנות בדי המשי, אולם סוחר עבדים אשר נעמד בסמוך אליה לא אפשר לה להתרחק.
ביד אחת החזיק בשרשרת ברזל אשר הייתה לפותה סביב כפות רגליהם של העבדים ובידו השנייה הידק את השוט, נכון להצליף בהם אם יעזו להתמרד כנגדו.
"גברת, הסחורה מצוינת!" נפנף בידו וחשף לעומתה את שיניו המצהיבות "האם אפשר להציע לך עבד או שפחה? המחירים נמוכים, אין כל סיבה להתלבט!"
לא! נענעה בראשה בנחישות, אולם הסרסור לא היה מוכן להרפות.
"זוהי הזדמנות פז, גברת! הזדמנות אחרונה, בטרם יעלו העבדים אל האניות המפליגות אל רומא. במקומך לא הייתי מהסס!" הרעיף במילים, כשמבעד לחיוכו נודפת עננה מצחינה. "ברומא, כידוע לך, הביקוש לעבדים עבריים גדול עוד יותר. כאשר יתרוקנו השווקים צפויים המחירים להאמיר ולעלות. לא חבל? זוהי הזדמנות אחרונה, גברת. מי יודע מתי עוד יעלה בידך למצוא עבד שמחירו נמוך ממחירו של סוס..."
צמרמורת חלפה בבשרה לנוכח ההשוואה, אך כאשר השגיחה במבטו הבוחן כפתה על עצמה להתנער וליישר את גווה, כראוי לאישה בעלת מעמד שכמותה.
מה לי ולעבדים נוספים, ביקשה לרמוז, די לי באלו שכבר משרתים בביתי וכי ראוי לי להחליף דברים, ככה סתם, עם רוכל בזוי שכמותך?
נכונה הייתה להפנות לעברו את עורפה ולהמשיך הלאה, אל עבר אריגי המשי הססגוניים, אולם צליל השוט הקורע באוויר גרם לנשימתה להיעצר. זו הייתה אחת השבויות אשר העלתה את חמתו של רוכל העבדים כאשר זעה ממקומה. כל שביקשה היה להקל במידת מה על כפות רגליה הדואבות. ללא היסוס הצליף הלה בשוטו על כפות רגליה היחפות, עד אשר התפתלה מכאב למרגלותיו ויללה פרצה מפיה.
מרסיאה נשכה שפתיה בחלחלה, כשחמלה מציפה את לבה וכעס הולך וגואה בה כלפי האיש חסר הלב. כמעט והתפרצה כנגדו כדי להסותו, אולם ברגע האחרון התעשתה, מודעת לכל אותן זוגות עיניים העוקבות אחר תגובותיה, ושיוותה לפניה הבעה אדישה ומנוכרת ככל שניתן.
התעכבותה של מרסיאה אל מול דוכנו פורשה על ידו כהתעניינות מחודשת וליבתה בשנית את שידוליו.
"ובכן, שבת לפקוד את סחורתי, גברת, מבטיח אני שלא תצאי מפה בידיים ריקות. לא קיים איש אשר יתאכזב. בחורים חסונים הם אלה והנערות מנערות ירושלים, טיבן לא יסולא בפז, חרוצות הן ויעילות כמו שדות."
משהזכיר את ירושלים, הוצפו פניה בחיוורון עז.
אך חודשים אחדים עברו מאז שפרץ טיטוס עם צבאו את שערי העיר ודן את כל תושביה לשכול, לחורבן ולמוות, ועדיין עובר בה הרטט. השמועות מיהרו לעשות כנפיים והגיעו עד לקיסרין, נישאים בפי כול, מעוררים השתאות וגיחוך כאחד – עד כמה סכלים הם בני ירושלים, כאשר הרהיבו עוז לעמוד כנגד הצבא הרומאי החזק בעולם?
עתה הביטה באריכות בפנים המיוסרות של אותם אומללים, שלא רק שראו את החורבן בעיניהם אלא גם חירותם ניטלה מהם. אף אחד מהפרצופים הגרומים והכחושים שממולה לא ההין להציץ לעברה. מכווצים היו, שחוחי כתפיים, מרכינים ראשיהם על גבי זרועותיהם בייאוש, טרוטי עיניים, המבקשים להדחיק מעיניהם את מראות ההשפלה והלכלוך. על זרועותיהם החשופות בלטו סימני מלקות השוט וכתמי דם שטרם הספיקו להקריש. עיניהם הנפוחות והכבויות העידו על ייסורים מתמשכים של רעב ועייפות.
דמעות ביקשו להציף את עיניה, אולם משמעות תגובותיה עלולה הייתה להעמיד אותה בסכנה.
לא, אין בכוחי לשאת זאת! אמרה לעצמה ורגליה ביקשו לשאתה משם אל ביתה המרווח, אל גינותיה הנאות, המציעות בשפע את פריין, ואל משרתיה השקטים והמוכרים, הרחק מההמולה ומהרעש, אולם דבר מה יוצא דופן משך לפתע את תשומת לבה.
היה זה שקיק. שקיק עור הקשור על צווארה של אחת השפחות, אשר שוליו היו רקומים בעדינות. כל כך מוכר היה מראהו עד כי לא יכולה הייתה לעצור עצמה מלהתקרב אליה, אל אותה צעירה המרכינה ראשה מעל זרועותיה, ספק רדומה ספק ממלמלת לעצמה ללא הרף, ולבחון אותו מקרוב.
הרוכל השגיח בהתעניינותה של מרסיאה ועט על ההזדמנות כמוצא שלל רב.
"בחירה מצוינת, גברת! התרצי לדעת עד כמה..." הרעיף במילים, אך מרסיאה לא טרחה להקשיב. מרותקת הייתה למראה השקיק אשר הוסיף להסעיר את רוחה, מבלי שתדע מדוע. לשווא ניסתה לדלות את אותו בדל זיכרון חמקמק, עד אשר מצאה עצמה שולחת את ידה לעבר השקיק, כמבקשת לקורעו מהצוואר שסביבו היה כרוך.
"לא!" נשמעה לעברה יללה מקפיאת דם וזוג עיניים קרועות מאימה ננעצו בה בנחישות.
הרוכל האדים מכעס וללא שהות מיהר להצליף בשוטו על רגליה של הסוררת, עד אשר נמלטה מפיה זעקת כאב. אף על פי כן לא ניאותו אצבעותיה להרפות מהשקיק שלצווארה.
"חצופה שכמותך!" סינן לעברה בזעם והפליט יריקה, "רע ומר יהיה לך, שפחה בזויה, על שהעזת להחציף פנים אל מול הגברת!" וכבר ידו מורמת להצליף בה בשנית.
"עצור!" הרימה מרסיאה את ידה לעברו, כשעיניה מרותקות לפני הנערה.
"מניין לך זה?" פנתה לעברה בעברית, בנימה רכה ככל שיכלה, אולם הנערה נותרה דוממת, כשבעיניה ניכרת שנאה יוקדת ואצבעותיה ממשיכות להיכרך סביב השקיק בהידוק.
"עזבי אותה גברת" ניסה הסוחר לשדלה, "סוררת שכזאת ראויה לכמה מנות הגונות של מלקות בטרם תהיה מסוגלת לעבודה. בינתיים, מוכן אני להציע לך אחרת, כנועה יותר".
כאשר ראה כי מרסיאה איננה מסירה עיניה ממנה, שינה את טעמו.
"יש לה טעם טוב, לגברת. אכן לא תמצאי שפחות טובות מאלה. עקשניות הן נערות ירושלים וזוהי סגולתן, מיטיבות הן בכל מלאכות הבית, צייתניות ונאמנות, יש רק צורך לחנכן. יהיה עליה לטעום מדי פעם את טעם השוט ולא תהין שוב לפצות פה".
מרסיאה לא יכלה לסבול עוד את רברבנותו.
"שקיק העור" רמזה לו, "די לי בו".
"שקיק העור?" התפלא הסוחר, "אין בעיה, תקבלי אותו תמורת שלוש איסראות" שלף תער חדה מכיסו וביקש להתיר את השקיק מצוואר הצעירה.
"לא!" נשמעה היללה בשנית והיא קפצה על רגליה, תוך שקשוק כבלי הברזל, והידקה ביתר שאת את אחיזתה בשקיק. נדמה כי העמידה הממושכת הייתה כרוכה במאמץ רב ואף על פי כן לא נרתעה מהכאב, נשכה את שפתיה וקיבלה את ייסוריה בשתיקה.
מרסיאה עצרה את נשימתה ונדהמה מהעקשנות ומאומץ הלב הבלתי צפוי. מי היא זאת? תהתה, האם בת עניים היא, מהמעמד הנחות או בת טובים אשר ירדה מגדולתה?
"כלבה בת כלבה!" סינן הרוכל בין שפתיו, "אם לא תביאי לי את הדבר הזה שלצווארך, אחתוך אותך ואת בשרך אזרוק לכלבים!" אמר וכיוון לעברה את הפגיון שבידו, כשעיניו מזרות אימה.
הצעירה התכווצה על מקומה, בחנה את מרסיאה באישוניה הקפואים ולא ניאותה להסיר את ידיה מצווארה.
"אין צורך, אקנה אותה מידך" פסקה מרסיאה, "גם אותה וגם את השקיק שלצווארה. כמה איסראות שווה ערכה?"
לאחר שנפטרה ממנו ומטורדנותו, מיהרה מרסיאה לקשור את שרשרת הברזל הכבולה לרגלי הצעירה אל גלגלי מרכבתה. ידוע ידעה היטב כי גרירה כזאת כרוכה בייסורים ובסבל ללא נשוא, אולם כיוון שכך נהגו הבריות וכך ציפו ממנה כל סובביה, הבוחנים את מעשיה בכל עת, סילקה מעליה את הספקות ועשתה זאת באין ברירה.
רגע לפני שהאיצה בסוסה לצאת אל הדרך, חשה צורך לשלוח מבט נוסף אל עבר הפנים הכחושות שמאחור. זוג העיניים כיבדו אותה בשנאה יוקדת ומרסיאה עצרה את נשימתה.
בבת אחת הלם בה הזיכרון.
עתה זכרה בוודאות מתי ראתה את השקיק לראשונה.
חלק א'
מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה-לָּךְ הַבַּת יְרוּשָלַיִם, מָה אַשְוֶה-לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת-צִיּוׂן, כִּי-גָדוׂל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא-לָךְ (איכה ב, יג)
פרק
ממרום מושבה, נראתה העיר שוקקת חיים, צבעונית ושופעת הוד.
מרים, הישובה על גבי פרדתה, נשאה עיניה ובחנה בסקרנות את מראם המלבב של רבבות עולי רגל, העושים דרכם במעלה השביל ובהמותיהם מזדנבות מאחריהם. את משאותיהם נשאו על גבם או על גבי מרכבותיהם ההדורות, כשענן אבק משתרך אחריהן כשובל.
היה זה ביקורה הראשון של מרים בעיר המקודשת. בשנים האחרונות, עז היה רצונה להצטרף לאביה ולאחיה הגדולים, אולם רק לאחר שהגיעה לגיל מצוות נאות האב לתחנוניה וצירפה למסעו, זאת הודות לכך שהגיעה לפרקה וכבר נמצא עלם חמודות משביע רצון שאליו תאורס בקרוב.
ימים ארוכים תכננה את מסעה, ארזה בקפידה כמה משמלותיה הנאות, בחרה כסתות מרהיבות לרפד בהן את המרכבה והכינה קערות עמוסות במזון ובצידה לדרך. מעל לכל, דאגה מרים לאותו חפץ יקר לאין ערוך, אשר הטמינה בין חפציה ושבגללו חשוב היה לה לטלטל עצמה בכל תלאות הדרך הארוכה.
לו ידע אבא שזוהי הסיבה לעקשנותי, חלפה מדי פעם המחשבה בראשה והעלתה חיוך על פניה, בוודאי היה מתנגד בכל תוקף...
כאשר הגיעה אל שערי העיר חשה יגעה ומותשת ועד מהרה כבתה שמחתה. בתחילה נרתעה מההמולה ומהרעש והרחובות נראו מטונפים מדי, לטעמה. בכפר מגוריה הגלילי, טְרַיְיכִי, שלמרגלות הכנרת, לא הורגלה בדחק שכזה. אפילו בימות השוק ההומים ביותר, יכולה הייתה לפסוע בנחת ולבחור את מבוקשה מבלי להידחף, או לחילופין לשלוח את אחת המשרתות כדי שתתרוצץ במקומה. עתה לא ניתן היה להימנע מן הצפיפות. הדרכים העולות אל הר הבית היו עמוסות בבני אדם שדחפו וצעקו, במאמץ להגיע ולהקריב את קרבנם בטרם ייכנס החג.
במאמץ רב שירכו דרכם, בני המשפחה הטרייכית, כשהם עייפים ורעבים ומחפשים מקום שבו יוכלו ללון. הכסף לא חסר באמתחתם, אולם ללא מכרים בעיר וביודעם כי פונדקי הדרכים והמלונות מלאים עד אפס מקום, חששו כי יהא עליהם לעבור את ימי חג הפסח תחת כיפת השמים והלילות קרים עדיין עד מאוד.
כאשר הגיעו אל שוק הרוכלים שלמרגלות הר הבית, הוצתה מרים בסקרנות ונמשכה כבחוטי קסם אחר שפע המרכולות. הרעב דחק בה לתור אחר קלחי עולשין רעננים ופלחי סלק כבוש, שבהם יוכלו לטבול את פיתם, אולם ריח התבלינים החריף הכה בנחיריה וצעקות הרוכלים בלבלו את דעתה עד אשר גילתה, לדאבונה, כי איבדה את אחיה אשר המשיכו במעלה הרחוב.
מה אעשה? חשבה בייאוש. לא היה כל סיכוי למצוא את בני משפחתה בין רבבות האנשים הזרים.
לו ידעה על אודות קיומה של אבן הטוען, אותה האבן שסביבה מתקבצים האובדים, הייתה נחה דעתה, אולם מכיוון שהכול היה זר לה ובלתי מוכר היטלטלה אנה ואנה, נסערת ומבולבלת, מתלבטת את מי לשאול וכמה להרחיק מבלי שיקשה על בני משפחתה למוצאה. לבסוף התיישבה בקרן הרחוב בחוסר אונים והליטה את פניה בין זרועותיה בייאוש.
צדק אבא, הוכיחה את עצמה שוב ושוב, זו הייתה טעות לצאת אל המסע הזה. לו רק הייתי נזהרת שלא להסיח את דעתי...
במבט חסר עניין סקרה עתה את הדוכנים העמוסים בכל הטוב הדרוש לחג, קערות החרס המיועדות לאכילת הזבח ודוכני התבלינים מדיפי הריחות החמצמצים וביניהם הקצח, האזוב והקינמון. אף מראה מדרגות ההרים, העוטפים את העיר מכל עבריה, שהחיטה המבשילה מבצבצת בשיפוליהן, לא מילאו את לבה בגיל. ברגע אחד איבדה עניין במראה המרהיב של עולי הרגל הממשיכים להגיע מן השבילים כשהם מיוזעים ומאובקים, כשמשאלה אחת ממלאת את לבה, לשוב אל הבית החם והמרווח שבטרייכי, אל שלוות העגלים שברפת, אל לבלוב הגפנים ואל ניצת התפוח.
כף יד הונחה ברכות על כתפה.
מרים הסתובבה בהשתאות וגילתה נערה, כבת גילה, המביטה בה בחום ועיניה נוצצות.
בת לוויים הייתה, כבת אחת עשרה, לחייה סמוקות ומחלפות ראשה עשויות שתי צמות הדוקות, המשתלשלות לאורך עורפה. במשך השעות האחרונות התאמצה על בהונותיה להשקיף אל עבר הרחוב, בעומדה על גבי מרפסת הגג, החוסה בצלן של גפנים משתרגות. על אף קריאותיה של אמה, אשר ניסתה לשדלה לתת יד ולעזור לנשים העמלות בהכנת מטעמי החג, התעקשה לעמוד שם ולהשקיף אל עבר רבבות עולי הרגל, כשהיא נפעמת מלובן הכבשים, מססגוניות המרבדים שעל גבי עגלות המסע ומקישוטי הזהב שהתנוצצו מקרני השוורים.
לבסוף הבחינה בה, במרים, שעה שישבה חסרת אונים בקרן הרחוב ומיהרה לגשת אליה ולהושיט את עזרתה.
"היכנסי אלינו, בינתיים" הציעה לה, "ואחד מאחיי הגדולים ילך לבקש אחריהם".
מרים נענעה בראשה וסירבה בנימוס. לא, היא איננה אסופית ובמקום שממנו הגיעה לא נהוג להיכנס כך סתם אל בית זר ולהזדקק לעזרתם של זרים.
שלומציון, כפי שהציגה עצמה, לא הייתה מוכנה לוותר בקלות.
היא הפנתה את תשומת לבה של מרים אל עבר האריג הלבן והארוך, שעמלה קודם לכן במשך שעה ארוכה כדי לפרוש אותו על גבי הגזוזטרה ורמזה לה שהוריה מצפים בכיליון עיניים לאורחים.
זה היה נוהל קבוע, כמעט טקסי, לפרוש מדי ערב חג יריעת בד לבנה על מרפסת הבית, באופן כזה שתראה היטב על ידי עוברי האורח. סימן ידוע היה זה לכול כי באותו הבית ניתן להתאכסן במהלך ימי הרגל.
מראם של בתי ירושלים, הפותחים שעריהם לרווחה בפני כל דכפין, באריגיהם הצחורים ובשפע מזרני הקש אשר נפרשו לרווחה בעבור האורחים, היה מרנין ומשובב. עם זאת, יקר היה האריג בעיני שלומציון מיתר האריגים הנתלים בעיצומו של היום, בשל העובדה שנארג ביגיעה מרובה ובתשומת לב מיוחדת בידי אמה, אורגת הפרוכות.
"ביתנו פתוח לרווחה לכל דכפין" מיהרה לומר, "אינכם זרים בעבורנו אלא אורחים רצויים".
מרים נתנה בה מבט נוגה ומהורהר. בכל מאודה התאוותה למקום נוח ונעים שבו תוכל להניח את ראשה לאחר המסע הממושך ולהשקיט את דאגותיה, אולם השעות נקפו ולא נראה כל סימן לפניהם המוכרות והאהובות של בני משפחתה. אם תלך מכאן, חששה, יקשה עליהם למוצאה.
שלומציון הבינה ללבה. בזריזות מיהרה אל הבית ובשובה הביאה עמה כד מים צוננים וסלסילת דבלים מתוקות וצימוקים. די היה בזה כדי להשיב את רוחה של מרים.
בד בבד קראה שלומציון לנפתלי, אחיה הגדול, ושלחה אותו למצוא את בני המשפחה האובדים. עד מהרה הבחין בהם בעינו החדה. חיוורון פניהם ומבוכתם העידה על מצוקתם, והוא הביאם עמו אל הבית סמוקים, ספוגי זיעה ומותשים מעייפות.
מרים הביטה נבוכה ונכלמת בבני משפחתה. היא ציפתה לגערה ולמבט מאשים, אולם האב, שבגלל העיכוב המיותר נבצר ממנו להתכונן לחג הממשמש ובא, היה מותש ומודאג מלכעוס.
עתה, לאחר שנרגעו הרוחות, בחנה מרים בסקרנות את מראה הבית, אשר היה שונה מכל אשר הכירה. במקום חדרים רבים ומרווחים הצטופפה המשפחה בשני חדרים, שבאחד מהם עמלו הנשים מעל סיריהן העמוקים וטרחו בהכנות לחג והשני שימש לשינה ולאורחים. בפינותיו נערמו מזרנים, במדפיו אוחסנו כלי נגינה, בגדי לוויה צחורים ותשמישי קדושה, ועל גבי כותלי האבן היו פרושים מרבדים נאים.
בעלת הבית מיהרה להגיש תקרובת לאורחים.
"אם כבר טרחתם להגיע עד מפתן ביתנו" הוסיפה בחיוך, "נשמח מאוד אם תהיו אורחינו למשך שאר ימי הרגל".
להתארח בצפיפות שכזאת? נבעתה מרים.
תגובתו של שְׁכֵנְיָה, אביה, הייתה שונה משלה. לא קשה היה לשכנעו. מותש היה מתלאות הדרך, מאי הוודאות לגבי מקום הלינה ומההכנות המרובות לחג, והנה השעות נוקפות וטרם רכש כבש ראוי לקרבן. על כן, אבן נגולה מלבו כאשר הוזמן לסעוד עם יתר בני החבורה, המתעתדת לאכול בעיצומו של החג, את קרבן הפסח בטהרה.
עד מהרה חזרו נשות הבית להכנות המרובות לקראת החג, בעוד שמרים חשה עצמה מיותרת ונבוכה.
בת תפנוקים הייתה וידיה לא הורגלו בעבודה קשה, כל שכן לא הורגלה בכל הכרוך בהכשרת הבית מחמץ והגעלת התנורים, אשר הוצאו מבעוד יום כדי שניתן יהיה לצלות בתוכם את הפסח. בביתה שלה היו הבישולים נתונים בידי המשרתים. מעולם לא הוצרכה להיכנס אל המטבח סתם כך ומראה בעלת הבית, בסינרה המוכתם הקשור על מותניה, הרתיע וריתק כאחד.
קורת רוח הייתה לה כאשר הצליחה לבסוף לחמוק החוצה מן החדר המחניק.
עתה, שוב לא הוטרדה מן ההמון הסואן. בקלילות נשאה עצמה אל עבר שעריו הדרומיים של הר הבית, עד אשר התנשא לנגד עיניה המשתאות מראהו המרהיב של ההיכל מלא ההוד.
נשימתה נעתקה. מראה ההיכל המוזהב היה מרשים והעלה יראה בלבו של כל אדם, שעה שעמד בסמוך לו. גובה שעריו, שלתוכם שעטו נהרות אדם ובהמה ללא הרף, עמודי הסטָיו המלכותי בעיטוריהם המוזהבים וגודל אבני הגזית שביסודותיו של ההר, עוררו בלבה התרגשות. מעולם לא דמיינה לעצמה עוצמה ופאר שכזה, כמו הייתה עומדת מול ארמונו של מלך.
דבר מה ניקר עתה במוחה.
"עליי לקיים את הנדר בהזדמנות הראשונה" הבטיחה לעצמה ומיששה את הצרור שבאמתחתה, "אולם עכשיו אין זה הזמן הראוי, יהיה עליי להיטהר לשם כך".
ביום א' של חול המועד, לאחר שסיימו לפנות את השולחן מכל שייריו, הציעה מרים לשלומציון להתלוות אליה אל המתחם המקודש.
"מה לך שם וכי מחויבת את בהבאת קרבן?" התפלאה שלומציון, ביודעה כי אין להיכנס בכל עת אל הקודש ואף ההליכה בתוך מתחם ההר כרוכה בטבילה.
"מדוע לך..." שבה והקשתה, "אינך יולדת, אינך סוטה חלילה. האם סקרנות היא זאת לבדה?"
מרים הרכינה את ראשה ונשכה את שפתותיה ובלבד שלא לספר, והרי סוד כמוס הוא עמה, אותו לא חלקה אף לא עם אחיותיה.
שלומציון נתנה בה מבט ממושך והתלוותה אליה בשתיקה. בעודן עולות במעלה הדרך, נפעמה מרים מן האביב המתפרץ מכל עבר, ממראם של השדות המזהיבים בשלל פרחים ומניחוח השעורה החמצמץ, אשר אך אמש הונף כעומר ברוב עם והדר.
משהו ביפעה הרעננה הזאת העלה בה את הצורך לפרוק מן הלב ולספר על מועד אירוסיה הקרבים.
"ובכן, עומדת את להיות מאורסת? ואני אף לא העזתי לנחש!" הופתעה שלומציון ותהתה האם זו הסיבה לכך שגררה אותה עד הנה.
בהתרגשות סיפרה מרים על אודות אותו נער, בן טובים מגוש חלב שבגליל, העונה לשם בניהו בן עֲקַבְיָה. עלם חמודות, השוקד יומם וליל על תורתו בבית מדרשו של ר' יוחנן בן זכאי שבירושלים.
"אם כך הרי שנמצא אף הוא בין הבאים לרגל?"
מרים נענעה בראשה לשלילה.
"לאחרונה התייתם מאביו, על כן בחר להישאר לצד אמו במהלך ימי החג".
"צר לי לשמוע" מלמלה שלומציון. לא זר היה לה המוות, הזורע את חציו המרעילים בכל נדבך בחייה, בין על ידי מחלות חשוכות מרפא ובין על ידי פרעות הקלגסים הרומאים, אשר חמסו את עניי העם ללא רחם.
"גם אמי איננה בין החיים" המשיכה מרים בגילוי לב וקולה נעשה חרישי, "לפני שנים אחדות חלתה במחלה חשוכת מרפא ונאספה אל עולם האמת. אלמלא אותה הבטחה שהבטחתי לה לפני מותה, לא הייתי משרכת דרכי בדרך הארוכה ירושלימה". מרים נשכה את שפתותיה, כיצד מעדה בלשונה וחמק מפיה הסוד?
שלומציון הציצה בה בסקרנות, משדלת אותה להמשיך.
"לפני מותה התוודתה באוזניי וסיפרה לי על נדר שנדרה בלידתה האחרונה, היא לידת אחותי בת-שבע. הייתה זו לידה שהעמידה את חייה בסכנה, ובהיותה מפרפרת בין חיים ומוות נדרה לתרום דבר מה יקר ערך לאוצר בית המקדש".
מרים התירה במהירות את צרור המטפחות ואפשרה לחברתה להביט באבן האודם היקרה, אשר הייתה טמונה בה.
"אבות אבותיי היו סוחרים באבני חן. מספרים שמהם נקנו, בין היתר, אבני החושן שהיו על צווארו של הכוהן הגדול בטרם נחרב הבית הראשון. הלידה עברה בשלום, אולם שנים אחדות לאחר מכן פרצה מחלתה החשוכה, מה שמנע ממנה לקיים את נדרה ועל כן חויבתי אני להגיע הנה ולמסור את אבן האודם לאוצר הבית במקומה. הייתה זו בקשתה המפורשת, על מנת שתוכל להסתלק בשקט לעולם שכולו טוב."
"מדוע התמהמהת עד כה?" תהתה שלומציון, "האם בגלל התנגדותו של אביך?"
"לא, איש לא יכול היה להתנגד, לו הייתי נחושה בדעתי. אני עצמי העדפתי שלא לבוא, דבר מה עצר אותי מלקיים את הנדר".
שלומציון הציצה בה בדריכות, אולם מרים השתהתה במכוון.
"כעסתי. כעסתי על הקדוש-ברוך-הוא אשר לקח אותה ממני ולכן לא יכולתי לקיים את שבועתה בלב שלם".
שלומציון הבינה ללבה.
"והנה את כאן, הגעת לבסוף".
"הנדר העיק על מצפוני במשך כל השנים" המשיכה מרים, "לאחרונה אני רואה אותה בחלומותיי, שותקת ורק עיניה נוקבות, אינן מניחות לי להימלט. בכל פעם שאני מקיצה מחלום שכזה, שטופת זיעה כפי שיכולה את לנחש, אני מרגישה שהיא מוכיחה אותי: עלייך לקיים את נדרי, אין כל קשר בין מותי ובין לידתה של בת-שבע. עד מתי אמתין בחוסר מנוח שעה שנדרי אינו מתקיים?"
המון אנשים אשר ניקרו בדרכן לפתע, גרמו לשיחתן להיקטע.
"מה קרה?" נבהלה מרים למראה הקלגסים הזרים אשר התפרצו אל תוך הקהל, דחפו בגסות, צעקו בשפתם הזרה וחבטו ללא הרף בכל מה שניתן.
כאשר הציצה אל עבר פניה של שלומציון, גילתה כי היא איננה מופתעת. השתוללות הזרים, החשים עצמם כאדוני העיר, היה בגדר חזון נפרץ.
"הקרבן לשלום הקיסר" נשמעו גיבובי דברים בין הקהל, "נעשה ניסיון להעלותו שלא צלח יפה".
שלומציון משכה בזרועה של מרים והיטתה אותה אחורנית, מתוך דאגה לגורלה.
"מה היה הדבר?" שאלה מרים מבוהלת, כאשר מצאו להן סמטה מוגנת יחסית, הרחק מהקלגסים.
"מהומות שכאלה מתרחשות לאחרונה יותר ויותר" הסבירה, "אלה שמתנגדים לשלטון מצליחים להעלות את חמתם של הקלגסים והללו מתנגחים ללא רחם, במיוחד בעתים אלו, של עלייה לרגל".
"ומה קרה הפעם?"
"כפי הנראה הצליחו המורדים להטיל מום בבהמה ששלח הקיסר, כדי שלא ניתן יהיה להקריבה".
מה ניסו להשיג בזה? תהתה.
על אף היותה מוגבלת בידיעותיה בכל הנוגע לקרבנות, היה נהיר למרים כי קרבן אשר הוטל בו מום אין להקריבו, גם אם יעלה הדבר בחמת הקיסר, בכבודו ובעצמו.
ההתפרעות הבלתי צפויה הצליחה להפתיעה כהוגן. לא זאת הייתה ירושלים אשר ציירה בנפשה. נוח היה לה הרבה יותר עם מראם המלבב של עולי הרגל וכבשותיהם הלבנבנות, המביאים ביכורים, עוטים לבוש לבן וממהרים להביא את הקרבן לפני שעת בין הערביים, כדי להספיק לצלותו. תמונה כזאת, של מורדים מרהיבי עוז וקלגסים משתוללים וצמאי דם, רחוקה הייתה מדמיונה.
"מדוע שיעשו כך?" שאלה.
"היו זמנים טובים מאלה" נאנחה שלומציון, "אבא אומר שבימיו של המלך אגריפס היה שקט יותר. יהודה הייתה עצמאית משלטון זרים, כמו בימי החשמונאים והשמחה ברגלים הייתה אמתית וכנה, אבל היום... מפחיד לעבור ברחובות! הקלגסים משתלחים ללא רסן ועושים כאוות נפשם, נטפלים לנערות, חומדים לעצמם את הסחורות בשוק, מעלים את גובה המִסים ומטילים אימה. מעשי המורדים לא מפתיעים אותי".
עד מהרה התברר, למגינת לבן, כי הכניסה להר הבית חסומה.
"כיצד ניתן יהיה, אם כן, להקריב את קרבנות החג?" הזדעקה שלומציון לנוכח שוער לוי חסון אשר נעמד מולן וחסם בפניהן את המעבר.
"רק מי שנדרש להביא קרבן יכול להיכנס, בטח שלא נשים וילדות סקרניות".
"אינני ילדה!" הזדעקה מרים, "עליי לקיים נדר ולהכניס דבר מה חשוב אל המקדש".
הלוי נענע בראשו לשלילה.
"זוהי מנחה" ניסתה לשכנעו, "מנחה יקרה לאוצר המקדש, החייבת להגיע לידיו של אחד הכוהנים".
"לא חסרים כוהנים בחוץ" אמר והצביע אל עבר שורת האנשים אשר נכנסו בגלימותיהם הצחורות מבעד לשער אחר, המיוחד להם.
מרים הביטה אל התור בייאוש. האם בכך תסתפק כדי לקיים את נדרה של אמה? והרי עז רצונה, אם כבר הגיעה הלום, לפקוד את המתחם המקודש, שכל כך הרבה סיפורים שמעה על אודותיו...
מרים ביקשה למחות אולם שלומציון שידלה אותה שלא להתעקש.
"לא נורא" לחשה באוזניה, "המועד ארוך, עוד תהיה לנו הזדמנות נוספת".
ככל שנקפו ימי הרגל גילתה מרים כי אין לאל ידה לממש את הבטחתה ועוד מעט יהיה עליהם לארוז שוב את מיטלטליהם ולשוב לביתם המרוחק שבגליל.
השתוללות הקלגסים שככה עד מהרה, הודות להתערבותו של הכוהן הגדול חנניה אשר היה ידוע בקשריו הטובים עם השלטון. בחלקלקות לשונו השכיל להפיס את דעתם של שליחי הקיסר ולהציע פר אחר מאוצר המקדש, תמורת בעל המום. יחד עם זאת, המתיחות נותרה בעינה ונדמה כי ימי הרגל אינם מתקיימים כתיקונם.
בערב האחרון, לפני נסיעתם, קראה מרים לשלומציון ומסרה לידיה בהתרגשות את צרור המטפחות הדחוס היטב בין קפלי שמלתה.
"נבצר ממני למלא את נדרה של אמי" דיברה בלחש, "אבל את, שלומציון, בת ירושלים את. מאמינה אני כי תוכלי את לבצע את השליחות היטב במקומי".
שלומציון נרעדה מגודל האחריות.
"אני... אינני עולה אל הר הבית סתם כך" מצאה עצמה מגמגמת.
"אם כך, סומכת אני עלייך שתדעי למי ראוי למוסרה".
שלומציון נשכה שפתיה, מעולם לא הופקד בידיה חפץ יקר שכזה ומה יקרה אם יפרצו חלילה הקלגסים לביתם, כיצד תמצא מנוח לנפשה לאחר אובדן שכזה?
"אנא ממך" התעקשה מרים החשה בהיסוסיה, "אני סומכת עלייך" ולפני שיעלה בידי שלומציון להשחיל מילה נוספת דחפה את הצרור בידה, וכופפה את אצבעותיה מסביבו בהידוק.
"שמרי עליה, על אבן האודם, ומסריה לידיים הנכונות".
שלומציון התנשפה באריכות והוציאה מחיקה שקיק עור קטן, הרקום בקצותיו ברקמה עדינה, מעשה ידיה.
"אם את מתעקשת, אעשה זאת" התרצתה לבסוף, ומיהרה לטמון את האבן לתוכו, "כל עוד היא כאן, היי בטוחה ששמורה היא מכל זר. האם אוכל להעניק לך דבר מה?"
מרים הביטה בה בהפתעה שעה שנכנסה לחדרה ויצאה משם כשבין ידיה אריג בד צחור, עשוי עבודת יד.
"האריג הזה הנו מעשי ידיה של אימא" אמרה בגאווה, "הרשי לי להעניקו לך כמתנת כלולות".
פניה של מרים קרנו בבת אחת.
"בוודאי" אמרה בהתרגשות "אתעטף בו תחת החופה. הלא כן? אין ראוי ממנו לכלה!"