“שרלוק הולמס והסופר הנרי גיימס נוסעים לאמריקה לחקור את תעלומת מותה של קלובר אדמס. אם יש חכה שסופרים שולחים על מנת לתפוס קוראים ,אז זהו פיתיון מספיק שמן כדי שאני אנגוס בו. במיוחד כאשר הדייג הוא דן סימונס.
זו ביקורת ארוכה במקצת – אני מתנצל מראש – גם העורך שבי כושל לפעמים אבל הוא חסך מכם את עניין המכתבים... אני נוגע בנושאים שעולים בספר אבל אלו קלקילנים קטנטנים.
רוב הקוראים בארץ מכירים את סימונס ( אם בכלל ) מהקאנטוס של היפריון ומאיליום ואולימפוס המצויינים,שתי מיני סדרות של ספרי מדע בדיוני\ פנטזיה , אבל באמתחתו של סימונס יש הרבה יותר מזה. הוא סופר שאוהב לדלג מזאנר אחד למשנהו ובספריו תמיד ניכר מחקר גדול ובדרך כלל יש גם רפרנס ספרותי כלשהו – בדרך כלל יותר מאחד. וכמו דיוויד מיטשל עליו בסקירה הקודמת , אני חושב שהוא אחד הסופרים הטובים והאמיצים שכותבים היום.
אמיץ בגלל שהוא לא מפחד לקחת דמויות בשר ודם , להפיח בהם חיים ולעשות בהם כשלו וגם כי מסוגל להרים כמה כיווני עלילה מופרכים לחלוטין מזאנרים שונים לחלוטין ולחבר מהם ספר אמין ואחיד.
בהיפריון הוא הקים לתחייה את המשורר גון קיטס ועוד עשרות עולמות (כולל חברון) , באיליום הוא החייה את האיליאדה בשנת 3000 לספירה וסילסל לתוך העלילה את הסערה והסונטות של שייקספיר עם נגיעות של פרוסט, בקרוק פאקטורי ( שלא קראתי ) ארנסט המינגווי מקים רשת מרגלים בקובה של מלחמת העולם שניה ובדרוד (DROOD) הוא שיסה את וילקי קולינס בצארלס דיקנס ברומן אימה גותי. בספר הזה הוא מחייה את הסופר המלנכולי הנרי גיימס ובהעדרו של ווטסון הופך אותו לסיידקיק של שרלוק הולמס, הוא גם מזמן את רודיארד קיפלינג לארוחת ערב ומאפשר שני מפגשים קצרים אך מסקרנים מאוד עם סמואל קלמנס הלוא הוא מארק טווין.אפילו הרקול פוארו הצעיר מבליח לרגע. ולמרות שיש לי טענות רבות על הספר אין לי ספק כי הכל אמת.
למרות שהלב החמישי מתואר כספר מתח ואף מצאתי אותו בחנות במדף המתח ( שוב פעם החלוקה המעצבנת לזאנרים ) הוא קודם כל ובעיקר רומן היסטורי. השנה היא 1893. קלובר אדמס שהייתה אשת חברה וצלמת הקימה יחד עם בעלה את מועדון חמשת הלבבות,מועדון חברה גבוהה סגור של הזוג עם שכניהם הזוג HAY ומר קלרנס קינג , התאבדה שבע שנים קודם לכן על ידי בליעת רעל שנמצא בחומר פיתוח התמונות ברשותה , אולם מישהו חושב שזו לא הייתה התאבדות ומבקש מהולמס לבוא ולחקור.
זוהי תקופת המעבר בין ארצות הברית שעדיין זוכרת את מלחמות האינדיאנים ומלקקת את טראומת מלחמת האזרחים לארצות הברית שאנחנו מכירים של המאה העשרים. סימונס מביא תמונה מצומצמת של אנשי החברה המשפיעה בוושינגטון באותה תקופה מתוך ראיה שהם היוו בסיס לחברה האמריקאית של שנות העשרים ושל ההתפתחות האמריקאית בכלל.
הרומן מתרחש רובו בוושינגטון אבל חלקו האחרון מוקדש לעיר הלבנה שהוקמה ונפתחה באותה שנה בשיקאגו, כמעט עשרים שנה לפני תל אביב.
הולמס נמצא בתקופת ההעדרות שלו אחרי שנפל עם מוריאטי אל המפלים הגבוהים ונחשב למת , הוא מגייס את הנרי גיימס בפאריז כדי שיצטרף אליו למסע . גיימס היה ידידם של חברי המועדון וקלובר אדמס אף הייתה ההשראה שלו לספרו "דיוקן של גברת ". אבל החקירה היא רק אחת הסיבות שמביאות את הולמס לאמריקה. בראש ובראשונה הוא רוצה לנסות את הסם החדש שפותח במעבדות של באייר, שיתן מענה לבעיות ההתמכרות של האופיום והמורפין. ההרואין – ששמו כן הוא: הגיבור.
וחוץ מזה יש אנארכיסטים וקנוניה להתנקש בנשיא קליבלנד ומוריאטי וקולונל מוראן ואחת – איירין אדלר.
שרלוק הולמס חושד שהוא דמות בידיונית, מה זה אומר על הנרי גיימס?
הולמס מביא מספר טיעונים מדוע הוא בידיוני החל מהכתובת ברחוב בייקר ועד לטענה שלדר ווטסון היו חמש נשים ( קישור שמחזק את הטענה יצורף בסוף הביקורת.) הנושא עולה מספר פעמים בספר אבל לא מטופל במלואו . אם הולמס קיים אז מה תפקידו של ווטסון ומה הקשר לקונן דויל. האם קונן דויל הוא רק העורך של הסיפורים של ווטסון? שהולמס מעיד שהם מוטים ובעלי סנסציות ופתרונות דרמטיים שלא היו במקרים האמתיים. לחובבי הולמס קיימים הרבה ממתקים בספר של דמויות מעלילותיו וכן הקטע בו הנרי גיימס\ סימונס עובר על קובץ סיפורי הולמס שפרסם ווטסון ומראה את המופרכות של כל סיפור. קיימותו של הולמס בהחלט אפשרית בעידן בו הטלפון עדיין בחיתוליו והתכתובות הן בדואר- אין מין הנמנע שהסיפורים שהתפרסמו בעיתון הן אכן מעלליו של אדם אמיתי.
אולם אם הולמס לא באמת קיים , כלומר דמות ספרותית – מה זה אומר על כל הדמויות שרואות ומתקשרות איתו – הרעיון מוביל לשיחה מאוד מסקרנת בין מארק טווין להנרי גיימס על היחסים בין הסופר\ האל לדמויותיו\נתיניו\מאמיניו ולמה טווין לא היה אל טוב בהקלברי פין ( ציטוטים בסוף הביקורת ) ועד כמה דמויות המשנה חשופות להתעללות מפני אל\סופר שכזה.
הנרי אדמס ( לא גיימס ) האלמן של קלובר אדמס ובעל אוהב היה היסטוריון מפורסם ומשושלת של שני נשיאים אמריקאים. הוא גם היה אנטישמי נלהב . בספר דמותו היא חיובית בעיקרה אבל סימונס עושה טריק קטן שיתכן והוא רק בדימיוני ( כי לא ראיתי התייחסות לכך אצל אחרים ) . בחיים האמיתיים נקבע ללא עוררין שקלובר התאבדה אולם בספר הולמס החוקר את נסיבות מותה אומר שני דברים לבעלה : 1. המשטרה מיהרה לסגור את התיק והתעלמה מכמה שאלות שעולות ממנו.
2. למרות שהייתה לו הזדמנות ויכולת הולמס יודע בוודאות שהוא, הנרי אדמס , לא רצח את אישתו.
כאשר הולמס מזכה אותך אתה זכאי , אבל כיוון ששאר החשודים הם דמויות פיקטיביות נראה שסימונס רומז שיש חשד או שלפחות הייתה צריכה להיבדק האפשרות "בחיים האמיתיים " שאדמס רצח את אישתו.
ככל שמתרחקים מקריאת הספר וחושבים עליו יותר צפים יותר רבדים שלו ונושאים שהוא מעלה וזהו חלק מקסמו והערך הנוסף שיוצא מקריאה של סימונס. עוד לא קראתי את הנרי גיימס ולמרות שאני לכאורה מכיר את הולמס , קראתי רק ארבעה או חמישה מסיפוריו כך שאני בטוח שיש אנקדוטות ורבדים שלגמרי פיספסתי.
אבל למרות כל זאת נתתי לספר רק שלושה כוכבים:
- כמו בספריו הקודמים ,סימונס ערך מחקר גדול על הנושאים בספר ונראה שגם אהב את מה שמצא כי הוא לט הצליח לסנן את כל המידע מהספר. הספר כבד לא מפאת עמודיו ( אני דווקא אוהב אותם ארוכים ) אלא מכמות המידע שנדחסה לתוכו. מאנקדוטות קטנות עד עמודים שלמים שמתעסקים במבנים של העיר הלבנה , ברשת התחבורה המתהוות של ניו ושיקאגו. משני עמודים שמתעסקים בעדשות השונות להצגת שקופיות ואפילו עד סודו של קלמנס קינג ( ראו ויקיפדיה ) .
אני משער שזו הסכנה בכל רומן היסטורי ויש דווקא אנשים שיאהבו את זה אבל בשבילי ( ובשביל רוב מי שכתב ביקורות על הספר ) זה פשוט חנק והאיט את העלילה.
ועדיין , לא היה ספר שהריץ אותי לוויקיפדיה כמו הספר הזה.
- גם בDROOD קיימת הבעיה אבל כאשר מדובר על שני סופרים באנגליה הטובעת בסחי של עצמה זה פחות מורגש מאשר כאשר העלילה היא ברובה על התפתחות החברה האמריקאית והאינטריגות המבניות שלו - נושא שאני פחות מתחבר אליו.
- הספר כתוב בגוף שלישי של סופר על אולם בארבעה מקרים מתפרצת דמות המספר בגוף ראשון לסיפור ומנכיחה את עצמה. אין תשובה בספר מי היא אותה דמות ומדוע היה צריך את הקטעים בהם היא מופיעה. יתכן שהדבר נעשה כדי לערבב את הגבול בין עולם אמיתי לספרותי אבל זה הרגיש תלוש ולא מובן.
- הולמס בסיפור הוא הולמס של סימונס ולא של דויל. הוא מעיין הכלאה של גיבורו של אקונין לגיימס בונד להולמס לדורותיו. צריכה להיות סיבה לשים בספר שתי דמויות כמו הולמס וגיימס יחדיו והקורא המבקר שבי לא הצליח למצוא את הסיבה אבל יתכן שזה נובע מבורותי בבליוגרפיה שלהם. הרבה פעולות של שתי הדמויות לא מוסברות עד סופן.
בסופו של דבר נראה שעריכה אמיצה יותר הייתה משדרגת את הספר פלאים.
לסיכום זה ספר מסקרן ומעניין וגם אם הוא עמוס ואיטי לפרקים יש בו מספיק ממתקים כדי שאמליץ עליו לקריאה, בסופו של דבר סוגי עלילה כאלו ( חוצי זאנר ועולומות ) הם אלו שאני הכי אוהב.
אקסטרות:
הנשים בחיי ווטסון:
http://www.sherlockpeoria.net/Who_is_Sherlock/WatsonsWives.html
ציטטות ( כולל ספוילר להאקלברי פין ):
“Have you ever thought, James, of the relationship between you and the characters you’ve created?”
“Im not sure what you mean?” James said ,knowing full well what the humorist meant.
“I mean that you’re God to them”, said Clemens, “just as I am God to my small world of fictional people. You create them. You put them through their fictional paces. You decide their emotions and you decide when it’s time for them to die. In other word, we’re God to our characters”
“…And we plot against them all the time. We kill them off,maul and scar them , make them lose their hopes and dearest loves. We conspire against our characters daily. But in Huck finn book , I lost my nerve… I so loved Huckleberry Finn that I failed to plot against him and the rest of my creation as I should have… I would have had nigger Jim captured and sold down the river to endless slavery in front of Huck’s eyes and in spite of all of Huck’s efforts – or at least had the decency and mercy to kill Jim and Huck – rather than bring Tom sawyer into the tale to end it as a mere boy’s book”
Clemens spat out the last two words.
“Don’t you see James?” he said at last . “ You and I are minor characters in this story about The Great Detective. Our little lives and endings mean nothing to the GOD-writer, whoever the sonofabitch might be.””
