“ספר לא פשוט לקריאה. בחלקו הראשון התחושה שלי הייתה שאני יושב עם אדם זקן וכמו שאומרים "אלו שמדברים הרבה עושים פחות" - התיאורים הפורנוגרפיים המתימרים להיות מדוייקים - מעוררים רחמים. החלק המרכזי של הספר הוא עלוב ומטופש - סופר בינוני מנסה למתוח ביקורת על סופרים גדולים מדוסטוייבסקי ועד א.ב. יהשוע. עלוב ומשעמם או במילים אחרות - עלבון לאינטיליגנציה. החלק האחרון מתחיל להראות כמו סיפור עלילה עם טוויסט נחמד.
אז בשורה האחרונה - בהחלט אפשר לוותר. ואם לא ויתרתם - דלגו על הגגי הזבל של החלק המרכזי ונסו להגיע לסוף.”

“ספר לא קל לקריאה, לקח לי הרבה זמן לסיים אותו, צריך הרבה סבלנות כדי לצלוח אותו אבל בהחלט ספר מומלץ של סופר מוכשר במיוחד. ספר שיישאר איתי עוד הרבה זמן.
זהו רומן על אהבה מיוחדת במינה לאם אהובה ורצון לנקום את סבלה. יש פה הרבה "חפירות" והתפלספויות על סקס, מוות וזיקנה. במקביל ישנו גם סיפור על תכנון מבצע חיסול של מיכאל המזדקן.
הקשר בין שני הסיפורים מתבהר לקראת סוף הספר ורק אז אנו עדים לתגלית מפתיעה בדבר זהותו של הקורבן המיועד.
הגיבור בן 61, מיכאל, מרצה לתרבות ומחסל פחדן לשעבר במוסד. למיכאל היו המון נשים. הוא גרוש עם שני ילדים וחי כבר 20 שנה עם ידועה בציבור. בעיני מיכאל הזיונים הם מהות החיים של הגברים ושל הנשים.
מיכאל מתאבל על מות אמו ממחלה ומתמודד בכאב עם הדמנציה של אביו שכל הזמן מחפש את אשתו ושואל "איפה מינה?".
מיכאל גם מתמודד עם ההזדקנות של עצמו והקשיים שמתלווים אליה כגון: בריחת שתן ואין אונות.
מיכאל מספר על המאהבות שלו, על הבגידות שלו, על הקשר הבעייתי שלו עם ילדיו ונכדיו.
העמודים הראשונים בספר מלאים בתיאורי סקס ללא מעצורים וניתוח כל מה שקשור בשורש ז.י.ן וכמעט שנטשתי את הספר אבל ההמשך משתפר בהחלט אז אל תתייאשו!
מיכאל יוצא בביקורות בעיתונות נגד הדתות, התיאטרון, הקולנוע וכל המוסדות שמנסות להכחיש את המוות ולהאמין בחיי נצח. הוא טוען שהמוות צפוי לכולנו אז צריך לדעת להתמודד איתו ולא להכחישו.
מיכאל עובר לגור בבית אביו כדי להיות איתו כמה שיותר לפני שימות גם הוא. הוא מתיידד עם ראדה, המטפלת בת ה- 30 של אביו ומתפתח ביניהם קשר מיוחד. ראדה אישה מלומדת שעזבה את ארצה ובאה לסעוד את אמו ועכשיו גם את אביו, דבר תמוה ביותר. מסתבר שהיא שומרת סוד שאותו היא תגלה בהמשך למיכאל.
אמו של מיכאל ניצולת שואה ומיכאל מחליט שהיא ציוותה עליו במותה לנקום את סבלה. מיכאל מחליט לחסל פושע נאצי בארגנטינה. יש פרקים שמסומנים בחצאי מספרים והם מספרים את תכנון החיסול ואת ההתלבטויות של מיכאל האם כדאי וצריך לנקום או שצריך לוותר. האם יבצע את הרצח שעלול לפגוע באושרו העתידי? כדי לדעת תצטרכו לקרוא ...
הזדהיתי מאד עם ההתמודדות של הגיבור עם מחלת אביו ועם המוות של אמו. לפני כשנה וחצי סעדתי את אבי החולה שנפטר כאשר הזיכרון שלו תעתע בו לקראת הסוף ופשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה והרגשתי שהכל חוזר אליי. אין ספק שהסופר מוכשר והתיאורים שלו אמינים מאד.
לסיכום, ספר טוב, מומלץ למי שיש לו הרבה סבלנות להתמודד עם התפלספויות ארוכות, תיאורים מרגשים וסוף יפה ואופטימי!”

“יצירת מופת!!!
לדוד מישקה הייתה חווה ובחווה עדר של פרות קדושות
ודוד מישקה שחט אותן אחת אחת ללא פחד ומשוא פנים
בסכין מושחזת בחוכמה עמוקה של נזיר זן הרואה הכול ללא מסכות חברתיות או מסננים פנימיים של התחסדות”

“האם , מינה, נפטרה. האב חולה בדמנציה.
לגיבורנו, מרצה בכיר באוניברסיטה, בן 60, זאת הזדמנות לחשבון נפש.
במקביל מתפתח סיפור נוסף, שאיני רוצה לקלקל לקוראים הפוטנציאלים, אשר עלילתו מתחברת עם סיפורו של הגיבור.
הכותב מייחס לעצמו, ספר מוצלח אחד בעבר,וחוסר יכולת ליצור עכשיו.
אכן זאת הבעיה.
החלק הזה בספר הוא בעצם מסה פילוסופית על החיים, הקשר עם נשים (כתוב בצורה מפורשת ומפורטת מאוד), מהו המוות ועוד ועוד נושאים המטרידים אותו.
ועם זאת, אין כאן סיפור אלא כתיבה חצי פילוסופית. עד לסוף הגואל (את מי?).
הכריכה האחורית מציינת כי הספר "מלא תובנות" וזה נכון. אבל הוא חסר עלילה, דמויות מפותחות שקורה להם משהו, אלא אם כן מזמוטי מיטה זה תהליך דרמטי בנפשו של הגיבור והנלווית באותו רגע.
דוגמה: מחצי עמוד 204 ועד סוף עמוד 206, יש ניתוח של ה"חטא ועונשו" (שימושי לנבחנים לבגרות), כשהקטע האחרון כולל גם את הלבטים של הסופר המיועד.
ניתוח של יצירות הסופר גבריאל גרסיה מארקס,מתחיל באמצע עמוד 207 ומסתיים בתובנה קצרה של הסופר המיועד בעמוד 212.
קישון, עמוס עוז וגרוסמן עמודים 2015-2019.
לא אמשיך, כי יש עוד דוגמאות.
לגבי חלק הסיפור שאיני מגלה, אומר כי תחילתו לא ברורה וסיומו נוצרי לעילה.
הית והביקורת נשמעת לא חיובית, אסיים בשתי תובנות אמיתיות(יחידות) שמצאתי.
האב נוכח בהלווית אישתו (אם המספר) ואז הוא כותב :" בהלוויה היה אבא מפוקס למדי, הכיר את כל האורחים ושאל את כל האלמנות היכן בעליהן".
או במקום אחר :
,יותר מאי פעם רציתי להיות אבא, אבא אוהב ומעורב.אהבתי, אך גיליתי שגם לאהבת אב יש עונה שזורעים בה, ועונה שמשקים ומטפחים, ועונה שקוצרים. ואילו אני לא זרעתי את אהבתי לילדי בעונתה, ולא טיפחתי אותה-...האהבה הפיתאומית,שמחוץ לזמן, כמו גשם שאינו בעתו, היתה זרה להם,אם לא מוזרה, הם לא ידעו מה לעשות איתה. חשתי ברתיעה שלהם, ונכנסנו לשגרה של זרות, איש איש בענייניו"
תיאור נפלא.”