המשפט לא נמשך זמן רב, היה זה יומו השלישי, אולם כבר עתה לא היה גאל מסוגל להיזכר בראשיתו. הוא עצמו לא הותקף פעמים רבות. התותחים הכבדים הופנו אל ד"ר סלדון, ברם ארי סלדון לא נראה מותקף כלל. לדידו של גאל, היה סלדון היציב היחידי שנותר בעולם כולו. קהל הצופים היה קטן, ונמנו עליו רק שועי הקיסרות. העיתונות והציבור הרחב לא הורשו להכנס, ודומה כי מעטים בלבד ידעו על קיום משפטו של ד"ר סלדון. האווירה היתה עויינת ביותר לנאשמים. חמישה מחברי הועדה לבטחון הציבור ישנו מאחורי הדוכן הרם. הם לבשו מדי ארגמן זהב והכובעים הפלאסטיים המבהיקים שנצמדו לראשיהם היו סמל לתפקידם השיפוטי. פטישו של הנציב הראשי התרומם ונפל. הארי סלדון עזב במהירות את דוכן העדים והתיישב ליד גאל. "איך מצאה חן בעיניך ההצגה?" חייך ושאל. "גנבת אותה", אמר גאל, "אבל מה יקרה עכשיו?"
ספרי "המוסד" שראו אור בהוצאת מודן: המוסד השמיימי, המוסד האחר ופאתי המוסד.