סיפורה של לושיה גולדפינגר-שן הוא מיוחד ויחידאי. בזכות בקיאותה בשפה הגרמנית, הייתה עובדת כפייה במגורי הקבע של קציני הס"ס ובני משפחותיהם ברַבְּקה – עיירת מרפא וסקי במחוז קרקוב, למרגלות הרי הקרפטים. עדותה הייחודית מתארת את אשר חוותה, ראתה ושמעה במרכז העצבים של רצח יהודי רַבְּקה וסביבתה. בשל הבנתה את השפה היה באפשרותה לדעת ולהבין מה קורה בבתיהם ובחדרי חדריהם של אנשי גסטפו רַבְּקה. ימי שהותה בווילה מָרגרָבִּיָנקה ובבית הספר תֶרֶזקה והקשר הבלתי אמצעי שהיה לה עם קציני הס"ס ובני משפחותיהם חשפו אותה לחומרים שעין זר לא שזפתם.
נתיבי הבריחה מאימת הגסטפו הובילו אותה לקרקוב, בּוּכניה, סלובקיה, הונגריה ורומניה, ועוז רוחה, נחישותה ומוסריותה הביאוה ליטול תחת חסותה את אחיה ואת אחייניתה הצעירה ולנסות להצילם בסיוע של יהודים ולא−יהודים. לימים הביאה לוּשיה להרשעתו של פושע המלחמה וילהלם רוזנבאום, מפקד בית הספר לקצינים ברַבְּקה.
כתוּבָּה היא חוזה נישואין - כתב התחייבות רשמי, אולם לוּשיה חשה צורך לעזור, לסייע ואף להציל ממוות, לא מתוך חובה אלא מתוך הכרה. רגשי האחריות והחמלה שפיעמו בה, הדריכו את פעולותיה. היא קיימה הלכה למעשה מחויבויות בלי כתוּבָּה. גם בלא כתוּבָּה היא הייתה מחויבת ליחיאל בעלה. גם בלא חובה היא קיבלה על עצמה להיות אם לאחייניתה. בלא חובה היא הייתה לאמו של אחיה, מַארֶק. בתוך הכאוס שהייתה נתונה בו שמרה על הרמה המוסרית הגבוהה ביותר. בכל אשר פנתה חשה מחויבות להיות מעורבת, תוך נטילת סיכוני חיים משמעותיים וללא רתיעה מסכנות ומקשיים.
הספר "אף בלא כתוּבָּה" מביא את סיפורה של לושיה בתקופת השואה, סיפור הנותן תמונה על גורל יהודי מזרח אירופה, ובו נשזרים גם סיפוריהם של בני משפחתה המורחבת, שכנים, ידידים ומכרים בפולין ובארצות שברחה אליהן עם בעלה יחיאל שֵן.
לוּשיה (או בשמה הנוכחי, שרה פלר) היא היום בת 94 ומתגוררת בתל אביב. ממרום גילה המופלג, כשהיא מנסה לערוך את מאזן חייה, היא מוצאת שהמאזן חיובי. ההוכחה המובהקת לכך הם בתה יהודית, שלושת נכדיה, שלושת ניניה ואחיה מַארֶק ומשפחתו.
מאחורי כתיבת הספר
יגאל שחר, ביקר ברַבְּקה מספר פעמים בתפקידו כמדריך בני נוער בפולין.
הידיעות על מה שקרה ליהודי רַבְּקה והסביבה היו מועטות ומקוטעות, ועוררו את סקרנותו. בחיפושיו הגיע אל לושיה גולדפינגר-שן (שרה פלר), בסיפורה מצא תשובות לרבות משאלותיו אף שמעבר לעדותה, הבהירה והמדויקת, לא הצליח למצוא עדויות אחרות שהיה בכוחן לשפוך אור נוסף על האירועים.
בהכירה בחשיבות סיפורה, ומתוך הבנה שביכולתה לחשוף את מעשיהם האכזריים של הגרמנים, למען לא יישנו שוב, ניאותה לוּשיה להצעתו של שחר לכתוב את האירועים ולהוציא לאור את סיפורה. ספר זה הוא במידה רבה סיכום פרקי חייה הסוערים ופרי חוסנה הנפשי שעמד לה בהתמודדותה עם עברה.