באותו יום שישי שאימא נכשלה בטסט היא הייתה במצב רוח גרוע.
אבא שלי קפץ להביא את סבתא הניה, אימא שלו, מהבית שלה, וחצי שעה לפני כן הסבתא השנייה שלי ששמה רוזה באה במונית. היא והניה לא מסתדרות מי יודע מה, ותמיד כשהן אצלנו, יש מתח כזה באוויר שכולם מרגישים אותו.
אימא הסבירה לי פעם שרוזה משמעותו שושנה וששם בעיראק סבתא הייתה אחות בבית חולים בבגדד במחלקה של ילדים ושהרופאים שם לא היו עושים צעד בלי להתייעץ איתה. "וכאן בארץ," אימא המשיכה ופרסה חצילים, "כשסבתא וסבא נעים עלו בשנות החמישים בקושי עוזרת של גננת נתנו לה להיות."
הסתכלתי על אימא שלי, איך שהיא חותכת כוסברה. אימא שמה את הכוסברה בקערית ועליה טפטפה קצת שמן זית, לימון ומלח. זו צלחת בשביל סבתא רוזה שמשוגעת על כוסברה. אימא בדיוק שמה את הצלוחית לידה כשהדלת נפתחה ואבא אמר: "שבת שלום" וסבתא הניה נכנסה אחריו. היא הלכה לאט לכיוון השולחן ומלמלה: "שבת שלום לכולם," ותוך כדי פתחה את המעיל הארוך מלמטה למעלה.
סבתא, שראתה אותי פתאום, חייכה בבת אחת ואמרה: "נו מהנכד שלי אני יכולה לקבל נשיקה?" קמתי והיא הושיטה את הידיים שלה, עם המפרקים צמודים והכפות פתוחות כאילו היא מארגנת מקום לסנטר שלי. נישקתי אותה והרחתי את הבושם שלה שנקרא לבנדר, שאותו היא אף פעם לא מחליפה, וכל מי שנוסע לחו"ל, סבתא תכף יודעת מזה ומדברת איתו שיביא לה בושם כזה מהדיוטי פרי כי אמנם גם שם יקר אבל לא כמו בסופר-פארם. שם בשביל לקנות בקבוק קטנצ'יק צריך לקחת משכאנטע. ככה סבתא אומרת משכנתה - משכאנטע.
היא סבתא שונה מסבתא רוזה. סבתא הניה עברה את השואה במחנה השמדה והייתה לא הרבה יותר גדולה ממה שאני היום, אבל אצלנו בבית לא מדברים על מיידנק. בעלה, שגם הוא היה באותו מחנה, נהרג שם בזמן שהיא הייתה בהיריון עם אבא שלי. סבתא סיפרה כמה פעמים לי ולשאול ולמיקה איך שחררו אותם מהמחנה. המשחררים שלהם באו עם ג'יפים ירקרקים וקופסאות שימורים והם לא יכלו לאכול יותר מהכמות שהם היו אוכלים במחנה כל יום כי "הבטן תייכף התכווצה לנו, משהו נורא". ואת המילה "תייכף" היא אמרה עם כ"ף מודגשת והמשיכה לתאר איך היא והחברה שלה שהייתה לה כמו אחות יצאו את שער מחנה ההשמדה שבעה חודשים לאחר שנכנסו אליו.
החברה הזו, שחיה איתה וישנה איתה ועבדה איתה כל החודשים הארוכים האלו, אחזה לה חזק ביד, וכשסבתא הייתה מספרת את זה היא הייתה שולחת את היד שלה כמו איזה ברק ואוחזת בפתאומיות ביד שלי או של מיקה או של שאול, תלוי מי היה הכי קרוב ואומרת: "ככה היא תפסה לי את היט." כשסבתא רוצה לומר יד היא אומרת ט"ת במקום דל"ת. והיא הייתה ממשיכה את הסיפור: "ואמרה לי..." ובשלב הזה היינו כולנו ממלמלים בפולנית: "סטאווי! טשבה רוביצ'," כי כבר הכרנו את הסיפור. "נכון," לחשה סבתא, "סטאווי! טשבה רוביצ' - קומי! צריך להמשיך," תרגמה סבתא בפעם האלף והייתה עוזבת את היד שהחזיקה וחוזרת לסרוג ומספרת איך יחד הן חזרו אל העיירה שלהן והיא עם בטן של היריון קטנצ'יק שמזל שאף אחד לא בדק ולא ראה "כי אחרת אף אחד מכם לא היה כאן עכשיו", ואיך שם הן מצאו אנשים אחרים שגרים להם בבתים ושאף אחד מהמשפחה שלה או של החברה שלה לא נשאר בחיים.
לפעמים, אחרי שסבתא מסכימה לספר לנו את הסיפורים מהמלחמה, היא צריכה שאבא יסדר לה את הגב שלה שתמיד כואב לה, ופעם שאול אמר לי שזה סתם תירוץ, וסבתא בעצם צריכה לדבר עם אבא כי אחרי שהיא קצת מספרת משהו מהמלחמה – הזיכרונות שלה מתעוררים. וככה, מאז שאני ילד קטן, סבתא צריכה לדבר עם אבא, רק שניהם, בחדר הטיפולים, כשהדלת סגורה ואפשר לשמוע את סבתא מדברת ואת אבא שותק.
סבתא הניה גרה ברחוב שמעוני בבית של שלוש קומות שלא מצופה אבן ירושלמית. המרפסת שלה פונה אל הרחוב השקט, עמוסה עציצים וסולם מתכת שנשען על הקיר. בבית שלה עומד ריח של תרופות וחומרי ניקוי, ולפעמים כשארונות הבגדים פתוחים דולף מהם ריח חזק של נפתלין, שאלה כדוריות לבנות ומסריחות שהריח שלהן אמור להבריח זבובים של עש שאוכל בגדים, ולפעמים אני חושב לעצמי שסבתא היא היחידה בארץ ששמה את הנפתלין הזה בארונות שלה ושבטח רק בגללה המפעל הזה עוד ממשיך לייצר אותו.
