“"בזמנים של אור דועך הוא על המוות של משפחה מזרח-גרמנית, אך לא רק המשפחה, אלא המדינה, השיטה והאידיאה. המשפחה היא קומוניסטית אדוקה, לפחות בתחילת הסיפור, אבל מדור לדור האמונה בקומוניזם, באוטופיה הקומוניסטית נעלמת יותר ויותר. האור דועך". כך הסביר אויגן רוגה את הנושא המרכזי של ספרו בראיון ל-BOSTON REVIEW ב-2014.
רוגה מנסה לספר את סיפורה של משפחה בגרמניה – לימים בחלקה המזרחי של המדינה (ברפובליקה הדמוקרטית עממית של גרמניה ) בעיניהם של ארבעה דורות במשפחה, תוך דילוגים בין גרמניה על שני חלקיה, רוסיה הסובייטית ומכסיקו. רוגה לא היה מעוניין בכתיבת מהדורה חדשה של "בית בודנברוק" של תומאס מאן – השוואה מתבקשת, לעניות דעתי. הוא הסביר באותו ראיון כי בניגוד לתומאס מאן הוא לא יכול היה "לדעת" מה כל דמות חושבת. הוא גם אינו יכול לספר סיפור באופן כרונולוגי. לכן רוגה בחר בשני אמצעים כדי להציג את הסיפור: ראשית, כאיש עם נסיון רב בתיאטרון הוא בחר בגישה מעניינת יותר: הסופר אינו בונה דמויות כמספר מהצד, הוא גם אינו מתפלמס בשם הדמויות. הדמויות, בדומה לתיאטרון, מציגות את הסיפור שלהן. דרך תפיסות עולמן והתייחסויותיהן לדמויות האחרות הקורא לומד על הדמויות האחרות כל אחת בתורה. שנית, רוגה אינו יכול במסגרת צרה של ספר לעסוק בהסטוריה המתחילה אי שם עם קרל ליבקנכט (שנרצח ב-1919) ולסיים את הסיפור לאחר התקפת הטרור על "מגדל התאומים". לכן הוא בוחר בקפיצה בין נקודות זמן – אין עלילה רציפה, בדומה למחזות של צ'כוב. כל פרק מסופר מזוית הראיה של אחד הגיבורים ובנקודת זמן מסוימת. המחבר הרחיק לכת והעלילה נפרסת בדילוגים קדימה ואחורה בזמן.
הסיפור של רוגה קודר – היחסים בין הדורות בעייתיים, נוטים לעימות ומתאפיינים בניכור. כך בין ראש המשפחה וילהלם הקומוניסט האדוק, וקורט בנו שבילה שנים במחנות העבודה של סטאלין בגלל הערה ביקורתית על סטאלין שכתב במכתב לאחיו. גם מרקוס ובנו אלכסנדר, משהחליט לערוק למערב אינם מסתדרים ומרקוס שכבר מתבגר לתוך גרמניה המאוחדת אינו מוצא את מקומו במשפחה הזאת. גם בין בני אותו הדור היחסים טעונים ומרים – עד כדי ניכור מוחלט והתנכרות.
נראה שהסופר הכניס לא מעט אלמנטים אוטוביוגרפיים לסיפור שלו. דמותו של אלכסנדר שערק למערב והתפרנס מתיאטרון דומה לפרקים בחייו של המחבר. אביו של המחבר ואביו של אלכסנדר, קורט, שניהם הסטוריונים.
הסיפור הקודר על שקיעת המשפחה המזרח הגרמנית ודעיכתה של מזרח-גרמניה משתקפת, לדעתי, בסיפור כאשר הסופר מספר על זיכרונותיה נאדייז'דה איבנובה – איכרה קשת היום ואימה של אירנה (רעייתו של קורט) החיה בביתם וזוכרת את הימים – תחילת חודש אוקטובר - בסאלבה שבערבה הרוסית: "בסאלבה אוספים עכשיו את תפוחי האדמה, עשן כבד מתמר מהמדורות הראשונות, ושורשיהם של תפוחי האדמה כבר בוערים. וברגע ששורשיהם של תפוחי האדמה מתחילים לבעור, מגיעה התקופה הזאת שאין לעצור בעדה: תקופת האור הדועך". ואכן יש משהו דטרמיניסטי בגורל המשפחה ובגורלה של אותה מדינה – כמו אותו חורף רוסי קודר שהימים המתקצרים מבשרים על התקרבותו הבלתי נמנעת.
התקשיתי למדי לעקוב אחר עלילות הסיפור בגלל הקפיצות ממספר למספר והקפיצות בזמן כמו גם בגלל הסגנון. לעיתים נקודות המבט של הגיבורים אינן מעניינות. מפת השמות המופיעה בסוף הספר כולל רק את הדמויות המרכזיות שנקודות המבט שלהם מופיעות בספר. יתרה מזאת, לעיתים הרגשתי שהסופר לא מצליח לפתח את המסרים הפילוסופיים – פוליטיים עד תומם בשל הסגנון והמגבלות שנטל על עצמו. אלה אמנם יוצרים לעיתים מארג מעניין, אך זה במחיר של רדידות הדיון הרעיוני. יש שיראו בכך יתרון שכן הוא משאיר לקורא לפתח את הנושאים האידיאים בעצמו.
השורה התחתונה: לא היה לי קל להתרגל לספר הזה. הגישה מעניינת וכמו גם הנושא (לדעתי) אבל כמי שמעדיף סגנון מסורתי בכתיבת ספרים היה לי קשה להתמודד עם ספר זה.”
