הגותו של רולאן בארת חיזקה לכאורה את תמת ה"אמנות לשם אמנות", המקובלת בשיח האמנותי, לכדי תחושה שביחס לביטוי האמנותי – הכול אפשרי. בספר זה מבקש המחבר להראות שלא "הכול אפשרי" ביחס למעשה האמנות האיכותי, בנקודת זמן נתונה. כלומר שהיצירה האמנותית מתאפשרת תוך כדי פעולה במרחב שבו ישנו תהליך מדוד בהרכבת המסמן – תהליך אשר נע בין מסמנים מוכרים תרבותית (ולכן ברורים) לבין מסמנים אישיים, אידיאולקטים (ולכן לא-ברורים). תזת הספר נבחנת מבעד למערך מושגים בארתיאנים אשר נע בין הגותו המוקדמת של בארת (הסטרוקטורליסטית) להגותו המאוחרת (הפוסט-סטרוקטורליסטית).
הנחת היסוד של חובב רשלבך ביחס לאמנות היא שהיצירה האיכותית – זו המעוררת למחשבה חוזרת ונשנית – ממוקמת באזור גבולי, על ציר משוער, שבקצהו האחד הסימן הברור ובקצהו האחר הסימן הסתום, חסר המשמעות. הנחה זו מובילה לטענה שהיצירה האמנותית ממוקמת במקום שאינו מאפשר (תרבותית) אנרכיה גורפת מבחינת המשמעות, אינו מאפשר חוסר משמעות מוחלט. מכאן שעל היצירה האיכותית להתאפיין בנטייה לאחדות, כלומר להיות מדודה במשמעויותיה.
פרובלמטיקת הספר נעה בין שתי עמדות שמתייחסות לציר ההבנה כציר ישר, חד-ממדי, אשר בנוי על יחס בינארי. על פי העמדה האחת, בנקודה מסוימת במרכז ציר ההבנה מתרחש השינוי האמנותי: שם נוצר האובייקט הסינגולרי החדש. על פי העמדה האחרת, השינוי מתרחש בקצה ציר ההבנה, בקצה הלא-ברור שבו נגמרת ההבנה המקובלת. רשלבך מבקש לברר את הסתירה בין שתי העמדות דרך מחשבת בארת ומציע להבין את השינוי ככזה המתרחש בשני המקומות.
החוקר והיוצר חובב רשלבך מלמד אמנות, עיצוב ופילוסופיה תוך כדי שילוב בין פרקטיקות לתיאוריות. ניסיונו והשכלתו – כבוגר תואר ראשון בבצלאל, תואר שני באוניברסיטת תל אביב והמשך לימודיו בחוג לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן – מאפשרים לו לחבר בין יצירתיות, הגות וסוגיות בתקשורת חזותית לשם חשיפת מעשה האמנות מבעד לסינתזה היצירתית שבין הפעולה הרגשית למושכלת.