1


הכנסייה המכוסה חזזית שהוקמה במאה השתים-עשרה היתה מלאה בניחוחות של ורדים וחבצלות ובצלילים של מנגינת החתונה המסורתית והאהובה של מנדלסון.


אור שמש בוהק התלכסן דרך חלונות הוויטראז', ועם תנועתם של העצים בחצר הכנסייה ברוח יצר דוגמאות קליידוסקופ משתנות על פני מסעדיהם של הספסלים המבריקים ועל אריחי האבן האפורים של הרצפה.


דבר לא נראה מציאותי כשקאריס פסעה לאט לאורך המעבר כשהיא מלווה בדוד דיוויד. אביה, שעדיין כעס עליה, סירב ללוות אותה.


גבר, יש להניח שהשושבין, חיכה ליד המדרגות המובילות אל המזבח. גבו היה מופנה אליה והיא לא יכלה לראות את פניו.


לא היה שום זכר לחתן שלה.


משני צדי המעבר סובבו האנשים בקהל את ראשיהם כדי להביט בה ולחייך אליה כשהיא חלפה בענן של טול לבן, שאפילו באותו רגע, היא ידעה שלא הולם אותה.


היא עשתה את מיטב המאמצים להחזיר להם חיוכים, אבל הרגישה שפניה נוקשות ומאובנות, כאילו הן עשויות משעווה, והיא לא הצליחה בכך.


כשהגיעה אל המדרגות, היא שמה לב שהחתן שלה הצטרף אליה ועמד לצדה. היא לא הביטה בו.


הכומר המבוגר פסע לפנים, משך אליו את תשומת לבו של הקהל ופתח במילים המסורתיות, "אהובים יקרים, התכנסנו כאן היום..."


שעה שטקס החתונה התקדם חגיגית, קאריס הביטה היישר לפנים ושאלה את עצמה מה היא עושה כאן.


כשהם הגיעו לקטע שבו היא והחתן היו צריכים להשמיע את נדריהם והיא עדיין סירבה להביט בו, הוא אחז בזרועותיה וסובב אותה אליו.


עיניו הירוקות היו קרירות, מצוות; ראשו הבלונדיני היה נטוי קלות באותה יהירות שהיטיבה להכיר.


"תגידי את זה, קאריס."


אבל היא לא יכלה. זה לא היה בסדר! היא לא יכלה, לא היתה מוכנה, להתחתן עם זאנדר!


היא שמטה את זר הוורדים הוורדרדים שבידיה, הסתובבה, הרימה את שולי שמלתה וברחה לאורך המעבר, בין שורות של אורחים פעורי פה, כשדמעות זולגות על לחייה.


היא שמעה אותו קורא אחריה, "אל תלכי, קאריס... אל תלכי..."


אבל היא היתה מוכרחה. למרות כל אהבתה אליו, היא סירבה להתחתן עם גבר שלא אהב אותה, שעלול להרגיש שהנישואים נכפו עליו.


קצרת נשימה, יפחות עולות בגרונה, היא הגיעה אל המרפסת הפנימית העגמומית של הכנסייה ופתחה את הדלת הכבדה.


שעה שמעדה החוצה אל המרפסת החיצונית, היא פגשה באור שמש בוהק וברוח ערה שהעיפה את קפלי ההינומה המרושתת המשיית העדינה שלה לעבר פניה.


האשה החולמת התאמצה לקרוע מעליה את ההינומה החונקת והתעוררה, מתיישבת בבת-אחת, מגלה שהיא במיטתה, האור המהוסס של בוקר גשום בשלהי האביב מסתנן פנימה.


אף על פי כן, חלפו מספר רגעים עד שהפאניקה שככה והמראה של חדרה המוכר, עם קירות הפסטל והווילונות הפרחוניים היפים, הרגיע אותה מעט.


לא הרחק נשמעה טריקה של דלת מכונית, והיא שמעה את הקולות הברורים של הרחוב השקט התחום עצים שמתעורר לחיים – האופנוע של בילי לייטון מתעורר בבעיטה, רחש הצמיגים על הכביש הרטוב, הכלב של השכנים נובח.


כמו לפי סימן, השעון המעורר שלצד מיטתה הכריז בצלצול קולני שהשעה שבע וחצי.


"זה היה חלום," אמרה קאריס בקול כשהעבירה יד על לחייה הלחות וכיבתה את השעון המעורר. "רק חלום."


אבל חלום טורדני וחוזר שהפריע את שנתה, ושכמו רעידת אדמה טלטל את עולמה ופער תחתיה תהום.


מאז הגיעה לאנגליה, כמעט שלוש שנים קודם לכן, היא התאמצה בכל כוחה לדחוק כל מחשבה על זאנדר ועל העבר מראשה, ובמהלך ששת החודשים האחרונים היא התחילה להאמין שהיא מצליחה.


על אף האקלים הכלכלי העגום, סוכנות הנדל"ן שהיא ניהלה העסיקה אותה כל-כך עד שלפעמים עברו ימים ברציפות מבלי שהיא חשבה עליו, ימים רצופים מבלי שהיא תדמיין את פניו.


כתוצאה מכך, היא השיגה בהדרגה מעין איזון מעורער. היא סוף-סוף היתה מסוגלת להביט לאחור ולהכניס את מערכת היחסים שלהם לפרספקטיבה.


היא לא היתה כולה רעה.


אף שהיא הסתיימה בדמעות ובכאב לב, למשך תקופה מסוימת היא חוותה אושר שכמותו היא לא ידעה שקיים.


והאם לא אמרו לה שוב ושוב שמוטב לאהוב ולאבד מאשר לעולם לא לאהוב?


היא היתה מרוצה מהיכולת שלה לחשוב ככה ושיבחה את עצמה על היציבות הרגשית המחודשת שלה.


עכשיו, רק בגלל חלום, אותה יציבות רגשית התפוגגה. היא היתה שוב מעורערת וזאנדר חזר אל מחשבותיה, פניו הנאות והחזקות ברורות בראשה.


בבת-אחת היא הרגישה קפואה ואבודה. נסערת ומדוכאת. כל המרירות הישנה חזרה.


אך היא לא תניח לחלום להשליך אותה בחזרה לתוך כאוס רגשי. היא כבר לא היתה הנטע הזר, הפגיע וחסר הניסיון שהיתה כשנפגשו לראשונה.


שלוש השנים הכואבות שעברו עליה הביאו לשינוי גדול. עכשיו, מכל הבחינות, היא היתה אשת עסקים עצמאית ומצליחה בזכות עצמה.


גם אם ההעזה – הביטחון ששידרה, הברק – היו רק קליפה חיצונית, בימים אלה היא לא הניחה לאיש להתקרב אליה מספיק כדי לגרד את פני השטח, כך שמי יכול היה לדעת?


מבחינת אנשים מבחוץ, היא היתה מי שנראתה.


קאריס נרגעה חלקית כתוצאה מהתמונה המאוששת הזאת של חיים רגועים, בטוחים ומסודרים, והיא עשתה את דרכה אל חדר הרחצה כדי לצחצח שיניים ולהתקלח.


אחרי שהתנגבה והתלבשה – בחליפת עסקים קלילה אפורה, איפור דיסקרטי, שערה הכהה הארוך אסוף, עגילי זהב קטנים באוזניה – היא ניגשה אל המטבח כדי להכין לעצמה צנימים וקפה.


זה היה בוקר שבת של חופשת סוף שבוע כלל-ארצית, שבת מלאה בעבודה מבחינת קאריס, למרות מזג האוויר.


אחרי אביב קר ורטוב וכמעט שבוע של גשם מתמשך וכבד, כולם קיוו, בעקבות תחזית על חזית חמה שמתקרבת, שבחופשת סוף השבוע יהיה יבש.


אבל הגשם חזר לרדת, והתחזית העדכנית היתה שהגשם הכבד יימשך ושיהיו סופות רעמים עזות.


למרות מזג האוויר הסוער והמיתון המתמשך, קרלטון ליס, סוכנות הנדל"ן שהיתה כעת בבעלותה של קאריס, הצליחה די יפה.


אחרי מות דודתה, כשהיא גילתה שזה כמעט בלתי אפשרי לנהל את הסוכנות בכוחות עצמה, היא שכרה נערה מקומית, בת שמונה-עשרה, עליזה בשם ג'ולי דוסון.


ג'ולי, שביצעה עבודות פקידותיות וניהלה את העניינים כשקאריס יצאה להיפגש עם לקוחות, התגלתה כמתנה משמיים.


היא היתה הגיונית ובוגרת לגילה, וכשהמכירות התחילו להתגבר, היא היתה מוכנה ומזומנה להגיע מוקדם ולעבוד עד מאוחר כל אימת שהתעורר הצורך.


נכסים בעיר השוק השקטה ספייטווינטר ובסביבתה אמנם נמכרו לאט יחסית, אבל בכל זאת נמכרו, ובזה הרגע לא היה מחסור בלקוחות מעוניינים.


זה נבע חלקית מהעובדה שסוכנות הנדל"ן הנוספת היחידה בעיר נסגרה, וחלקית מהעובדה שכמה מהנכסים המבוקשים יותר הגיעו לאחרונה לשוק.


הנכס הידוע מכול היה בית אחוזה קטן שמתוארך למאה השש-עשרה. הוא היה בעבר בבעלותו של סופר מפורסם שנפטר לאחרונה, בגיל תשעים ושמונה, והוריש אותו לדודן רחוק.


הדודן, שחי באוסטרליה, לא רצה להחזיק בבית. הוא רצה במכירה מהירה כדי שיוכל לקנות חווה משלו, לכן הוציא את גראסדייה לשוק, גורם לזמזום של התרגשות ועניין בעולם הנדל"ן.


כתבה על המכירה – שלוותה בתמונות של הבית, של השטחים ושל הסוכנת הבלעדית, מיס קאריס בלמונט – הופיעה באחד מכתבי-העת היוקרתיים ביותר:


גראסדייה, דוגמה ייחודית לבית אחוזה קטן מן המאה השש-עשרה, הוא יהלום אמיתי. הוא עומד על נחלה מקסימה משלו שעליה ניצבים טחנת מים ישנה וכפר קטן של קוטג'ים ציוריים תקופתיים, שנבנו בשלהי המאה השבע-עשרה עבור עובדי האחוזה...


הסיקור הזה עורר עניין רב עוד יותר, ולמרות המחיר המבוקש, האסטרונומי, והעובדה שהבעלים הקודם הזניח אותו מעט, היו לבית כמה קונים פוטנציאליים שחיכו לסייר בו.


לראשון מביניהם נקבעה פגישה לאותו יום אחר-הצהריים, וקאריס ידעה שתשומת לבה צריכה להתמקד בביצוע מכירה מהירה במחיר המבוקש.


אך למרות כל מאמציה לגרש את זאנדר ממחשבותיה, היא גילתה שהיא לא מסוגלת לסלק אותו ממוחה.


בית-הכומר הישן שהורישה לה דודתה, יחד עם מה שהיתה סוכנות נדל"ן שנאבקה על קיומה, נראה לה בן רגע גדול מדי וריק מדי, כשרק חרטות ורוחות רפאים מהעבר מארחות לה לחברה.


היא קפצה על רגליה, קצרת רוח כלפי עצמה ולהוטה להסתלק משם, תפסה את התיק ואת מעיל הגשם שלה וניגשה אל הדלת.


המכונית הצנועה שלה, שהיתה מכוסה טיפות גשם, חיכתה על שביל הגישה, ומקץ רגע או שניים היא השאירה את הבית מאחור, המגבים נוקשים בקצב, ושמה את פניה אל העיר.


היא חלפה על פני הספרייה והשתלבה בתנועה הקלילה שזרמה ברחוב הראשי של ספייטווינטר, חוצה את הגשר המעוגל הישן שהשתרע מעל הנהר שלאורכו ערבות שפופות, נהר שהיה חום וגדוש מים מכל הגשמים האחרונים.


כשהגיעה לקרלטון ליס, שעמדה בסופה של שורת חנויות דיקנסוניות שהיו ממוקמות ברחוב רחב מרוצף אבנים קרוב לנהר, היא חנתה במקום הרגיל שלה מתחת לעצים ורצה פנימה, מעיל הגשם שלה תלוי על כתפה.


ג'ולי עדיין לא הגיעה, והכול היה שקט. אחרי שעברה על ההודעות והאי-מיילים, קאריס גילתה שהלקוח שעמו קבעה הבוקר נאלץ לבטל את הפגישה וביקש להיפגש בשבוע הבא.


לאחר שטיפלה בזה, היא ניסתה להתרכז בעבודה השגרתית, אבל חוטים דקיקים של החלום עדיין היו כרוכים סביבה, דביקים ועיקשים כמו קורי עכביש, ולמרות כל מאמציה היא גילתה שמחשבותיה חוזרות שלוש שנים אחורה.


אל התקופה שבה ביתה היה בניו-יורק והיא הצטרפה לבלמונט אנד בלמונט, משרד עורכי-הדין המכובד של אביה באולבני. שם היא פגשה לראשונה את זאנדר והתאהבה בו...


היא ישבה מאחורי המכתבה שלה בערב שישי אחד, בודקת כמה מסמכים משפטיים לפני שתלך הביתה, כשאביה הציץ פנימה כדי לאחל לה חופש נעים. "את זכאית לו," הוסיף.


אוסטין בלמונט, עורך-דין פיקח ואפילו מבריק, היה אדם קר, בלתי נגיש וחמום מוח שכמעט לא חילק שבחים.


מאז ומעולם היא עשתה את כל המאמצים לרצות אותו – ללא הצלחה רבה. עכשיו, האישור הגלוי שלו השאיר אותה פעורת פה והמומה.


כחצי שעה לאחר מכן, כשסיימה לתייק את המסמכים שעליהם עבדה והתכוננה ללכת הביתה, צלצל הטלפון הפנימי.


"אני מצטערת שאני מטרידה אותך, מיס בלמונט..." מזכירת המשרד, שלרוב שמרה על קור רוח, נשמעה מבולבלת במקצת. "אבל יש כאן מישהו בשם מר דוורו. אולי תוכלי להיפגש איתו?"


דוורו... השם צלצל מוכר, אבל קאריס לא הצליחה להיזכר למה. "הוא קבע פגישה?"


"הוא היה אמור להיפגש עם מר דיוויד, אבל אני חוששת שחל בלבול. אנחנו רשמנו את התאריך הלא נכון, ומר אוסטין ומר דיוויד כבר עזבו. גם אני בדיוק עמדתי לעזוב."


קאריס, שידעה שקייט ברדשו צריכה לאסוף את בתה מהמטפלת, מיהרה לומר, "זה בסדר גמור, קייט. תכניסי בבקשה את מר דוורו לפני שאת עוזבת, ואני אנסה לעזור לו."


היא שמעה אנחת רווחה קלה אבל ברורה לפני שהשפופרת הוחזרה למקומה ושיערה שהלקוח המתוסכל שלהם עשה לאישה המסכנה את המוות.


כעבור רגע נשמעה דפיקה בדלת והאיש הובל פנימה.


משום מה, קאריס דמיינה אותו כנמוך ושמנמן עם שיער אפור מקליש ולסתות כבדות, לבוש בחליפה מרובעת ובעניבה.


עם זאת, האיש שנכנס לחדר היה מושך ובטוח בעצמו ושידר כוח וסמכותיות.


הוא היה בסביבות גיל עשרים ושבע או עשרים ושמונה, שיערה, בלונדיני, רחב-כתפיים, גובהו למעלה ממטר שמונים וחמישה, לבוש במכנסיים נוחים אלגנטיים ורחוק מלהיראות מרובע.


מתחת לשיער הסמיך, המפוספס משמש, פניו הנאות היו רזות ושזופות, עם תווים חזקים וברורים ועיניים כבדות-עפעפיים וארוכות-ריסים מתחת לגבות מעוקלות, כהות במספר גוונים משערו. פיו, שבמבט ראשון נראה רציני, רמז על תשוקה שהעבירה צמרמורות בגבה.


היא קמה על רגליה והושיטה לו את ידה. "אני קאריס בלמונט, מר דוורו."


היא התעצבנה לגלות שבמקום להיות שקול וענייני, קולה נשמע קצר נשימה במקצת.


הוא לחץ את ידה ואמר ברשמיות, "מיס בלמונט."


כשאותן אצבעות ארוכות נכרכו סביב אצבעותיה, היא הרגישה זרם חשמלי לאורך זרועה וחשבה בטשטוש קל שהיא קראה על דברים כאלה ברומנים רומנטיים, אבל מעולם לא האמינה בהם.


היא התעשתה ואמרה, "הבנתי שהיה איזה בלבול לגבי תאריך הפגישה שלך."


עיניו הירוקות היו קרירות כשאמר לקונית, "כך הבנתי. למרות שאני חייב לציין שהטעות לא היתה שלי."


"לא. ואני באמת מתנצלת."


אם היא קיוותה להתרככות כלשהי מצדו, היא התאכזבה. מסתבר שהוא לא היה אדם שהגיב בסלחנות על בזבוז הזמן שלו.


היא חזרה לשבת, החוותה על כורסת העור השחורה שמול שולחנה ושאלה בנימוס, "למה שלא תשב?"


כשהוא לא ניסה להיענות להצעתה, היא הוסיפה, "אולי אני אוכל לעזור לך."


הוא סקר אותה רגע או שניים במבט מעמיק לפני שזקף גבה ושאל, "באיזה אופן?"


היא התרגזה על הלעג הקריר ואמרה בנוקשות, "אני עורכת-דין מוסמכת."


הוא הביע ספקנות קלה אך ברורה כששאל, "באמת?"


"כן, באמת," אמרה בקיפאון.


"בת כמה את, מיס בלמונט? בואי נראה, את נראית בת עשרים ושתיים – עשרים ושלוש לכל היותר?"


קאריס נשכה את שפתה. הוא ציפה להיפגש עם אחד השותפים הבכירים וללא ספק חשב שדופקים אותו עם עורכת-דין זוטרה וחסרת ניסיון.


ובמובן מסוים זה היה נכון, נאלצה להודות בכנות.


"אני לא חושבת שהגיל שלי משנה."


"אז אולי כדאי שאני אנסח את השאלה אחרת. יש לך ניסיון ממשי?"


"בהחלט... המון," הוסיפה בפזיזות.


"המון? מה את אומרת! כנראה את מבוגרת ממה שאת נראית. אז כמה זמן בדיוק את עובדת במשרד הזה?"


"כמעט שנה." היא ניסתה לא להישמע מתגוננת.


"כל-כך הרבה!"


היא חרקה שיניים.


"ומה בדיוק המעמד שלך כאן?"


היא שמחה שיכלה לענות, "הוצעה לי עכשיו שותפות."


הזיק שבעיניו הבהיר לה שהוא ידע היטב שהיא השמיטה במתכוון את המילה "זוטרה".


"תגידי לי, מיס בלמונט, מה היחסים בינך לבין השותפים הבכירים. מכיוון ששם המשפחה זהה, אני מניח שקיים קשר ביניכם."


היא רתחה בתוכה, כי כבר ידעה לאן הוא חותר, אבל ריסנה את זעמה ככל האפשר ואמרה בקצרה, "אוסטין בלמונט הוא אבא שלי. דיוויד בלמונט הוא דוד שלי."


"אז אפשר לומר שזה סידור קטן נחמד ונוח."


כעסה הגיע לנקודת רתיחה והיא זנחה את הזהירות. "מר דוורו," אמרה בקול קפוא, "אני מודה שהתלונה שלך מוצדקת, אבל אני סבורה שהגישה שלך בלתי נסבלת."


"ואני סבור שהגישה שלך, בואי נאמר, קצת נאיבית בשביל עורכת-דין מנוסה."


"אם כך, אולי תעדיף לחכות ולדבר עם אחד השותפים הבכירים?"


"הבנתי מהמזכירה שלכם שאף אחד לא יהיה זמין עד יום שני."


"אני חוששת שזה נכון," אישרה בקצרה.


הוא בחן את פניה בצורת הלב. היא היתה מקסימה למדי, חשב, עם עור מושלם, אף קצר וישר, פה נדיב, שיער משיי כהה שאסוף בתסרוקת מוקפדת, וגבות מעוגלות מעל עיניים שקדיות שצבען כחול-סגול עמוק, כמו אמנון ותמר.


עיניים שבאותו רגע בעבעו מכעס.


מלכתחילה הוא תכנן לעזוב – עורכת-הדין החדשה של החברה שלו אמורה להתחיל את עבודתה בעוד עשרה ימים, ובשעת דחק החברה שלו תוכל לחכות – אבל בן רגע הוא שינה את דעתו.


האישה הזאת עניינה וסקרנה אותו. מלבד יופי, היו לה שכל, אופי ורוח לחימה.


היה לה גם מזג חם.


הוא החליט לבדוק עוד קצת את המזג החם הזה ואמר, "אני מבין." הוא הביט בה מתחת לריסים ארוכים, זהובים בקצותיהם, והוסיף, "טוב, אם את חושבת שאת מסוגלת להתמודד...?"


היא כבשה תגובה כעוסה ואמרה, "אני מסוגלת להתמודד."


"אז התשובה לשאלה שלך היא, לא."


היא נשמה נשימה עמוקה ומרגיעה לפני שאמרה בקרירות, "טוב, אם אתה מתכוון להישאר, מר דוורו, אולי תרצה לשבת?"


הוא התעלם מהכיסא ובמקום זה התקרב אל השולחן והתיישב על קצהו, פונה אליה מעט.


פתאום הוא היה קרוב מדי, והיא נרתעה אינסטינקטיבית.


זו היתה רק תנועה קלה ביותר, אבל הוא הבחין בה ונראה משועשע.


הפעם היא שמרה על קור רוחה, אבל ידה עקצצה מהרצון לזרוק עליו משהו.


והוא ידע את זה, לעזאזל איתו. למעשה, הזיק בעיניו יצר אצלה את הרושם הברור שהוא נהנה לעצבן אותה.


לפני שהיא יכלה לנסות לתפוס שוב יוזמה, הוא שאל בחוצפה חלקלקה, "אז אחרי שנה בלבד, ולמרות גילך הצעיר, הוצעה לך שותפות? את כנראה חכמה ומוכשרת בצורה יוצאת דופן."


סומק עלה בלחייה כשהיא אמרה בקול מתוח, "אני לא מתיימרת להיות משהו מהדברים האלה, מר דוורו. אבל סיימתי בהצטיינות את הלימודים באחד מבתי-הספר למשפטים המובחרים ביותר באנגליה, ומאז שהתחלתי לעבוד במשרד הזה המשכתי ללמוד."


בקול רגוע ככל שהצליחה לגייס המשיכה ואמרה, "אם היית מכיר את אבא שלי ודוד שלי, היית יודע שאין להם זמן לנפוטיזם. כל התקדמות במשרד הזה מושגת על-ידי עבודה קשה ומסוגלות."


כן, היא בהחלט היתה חמת מזג, אבל היא ידעה איך לשלוט במזג החם שלה, חשב בהתפעלות.


הוא החליט לשנות טקטיקה, לכן ירד מהמכתבה והסתובב אליה בתנועה אחת זורמת.


כשעיניים ירוקות פגשו בעיניים כחולות עמוקות, הוא אמר בפשטות, "אני מתנצל. למרות שאני סבור שיש לי זכות מלאה לכעוס, לא הייתי צריך להוציא את זה עלייך."


היא רצתה לומר, נכון, לא היית צריך. תחת זאת, מפני שיצאה לה הרוח מהמפרשים, היא אמרה רק, "זה בסדר."


"סולחת לי?"


"כמובן."


הוא הפנה אליה חיוך שהאיר את עיניו, יצר קמטים בצדי פיו והעלה את הסקס האפיל, העוצמתי ממילא שלו, לשחקים. "ואת כבר לא כועסת עלי?"


נשימתה נעתקה למראה חיוכו, ומפני שהיא לא היתה מסוגלת לדבר, היא נענעה בראשה.


"בטוחה?"


"כן, אני בטוחה," הצליחה לומר.


הוא השפיל את מבטו אל ידיה שהיו ארוכות ודקות עם ציפורניים אובליות מטופחות, ולמרבה המזל חפות מהלקים הכהים שהוא תיעב כל-כך.


הוא היה מרוצה לגלות שהיא לא נראית נשואה או מאורסת, לכן שאל, "את עושה משהו הלילה?"


היא חזרה אחריו בהפתעה, "עושה משהו?"


"אני מתכוון לשאול אם יש לך דייט עם חבר או אם יש מאהב שמחכה לך בבית בקוצר רוח?"


"לא, לשתי השאלות."


"למה לא? אישה יפה כמוך."


"בחמש השנים האחרונות עבדתי כל-כך קשה עד שלא היה לי זמן לחברים או למאהבים," אמרה לו בהפגנתיות.


הוא עשה פרצוף מצחיק, הופך פתאום לאנושי וחביב. "אני משער שהזמנתי את זה."


"נכון."


"טוב, עכשיו אחרי שהעמדת אותי במקומי, מה דעתך לצאת איתי הלילה לארוחת ערב?"


היא הרגישה דקירת חרטה משונה כשאמרה, "אני חוששת שאני לא יכולה. אני נוסעת הלילה לקטונה כדי להתחיל את החופשה שלי."


"את פוגשת שם מישהו?"


"אני מתארחת אצל מישהו שם."


"אוה?" הוא זקף גבה בשאלה.


משום מה, היא מצאה את עצמה מסבירה, "אני מכירה את סם מתקופת בית-הספר."


"גבר או אישה?"


"אישה."


"אני מבין." הוא נראה מרוצה. "באיזו שעה היא מצפה לך?"


"אין שעה מסוימת. מתי שאני אגיע."


"טוב, קטונה נמצאת במרחק שעות נסיעה ספורות לכל היותר. את יכולה לאכול איתי קודם ארוחת ערב. אחרי הכול, את תצטרכי לאכול מתישהו," ציין בשכנוע.


כשקאריס היססה, הוא הוסיף, "אם לא תגידי כן, אני אדע שלא סלחת לי."


"אבל כן סלחתי לך."


הוא חייך לתוך עיניה. "אז תגידי לי איפה את גרה ואני אאסוף אותך ב... בואי נאמר, שבע?"


מבלי להתכוון, קאריס מצאה את עצמה אומרת לו, "אני גרה בדירה 1A, למפטון האוס, דרלינגטון סקוור."


היא עמדה להסביר לו איך למצוא את המקום, אבל הוא אמר בעליזות, "אני מכיר את דרלינגטון סקוור. יש לי דירה קטנה ממש קרוב לשם. אז ניפגש בשבע." הוא הצדיע קלות ועזב.


היא כנראה משוגעת! חשבה כשליוותה אותו במבטה. לחץ בעבודה חייב אותה לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה בשבועות האחרונים, והיא התכוונה להגיע לקטונה בזמן כדי לשכב לישון מוקדם הלילה.


אז מה גרם לה להסכים לצאת עם גבר שהיא רק פגשה, ושאת שמו הפרטי אפילו לא ידעה? גבר שהוכיח שהוא יכול להיות לא רק בעייתי אלא ממש מבלבל? גבר שהיא הרגישה אינסטינקטיבית שהיה מסוכן?


האמת היא שהוא היה בעיניה כובש, וגורם הסכנה הזה הוסיף קורטוב של התרגשות ופלפל שהיה, למרבה הצער, חסר בחייה.


כשפעמון הדלת צלצל בשבע בדיוק, קאריס היתה מוכנה ומאורגנת, תיק הערב והז'קט שלה ביד, המזוודה הקטנה ותיק הנסיעות שלה ארוזים ומוכנים להעמסה על הרכב שלה מאוחר יותר.


מפני שלא היה לה מושג לאן הוא מתכוון לקחת אותה, היא התלבטה מה ללבוש. בסוף, בגלל מחסור באפשרויות כי היא לא הרבתה לצאת לבלות, היא לבשה את שמלת הקוקטייל האחת והיחידה שלה, שמלה צמודה משיית כחולה כהה עם סנדלי רצועות גבוהי-עקב תואמים.


מפני שהיא לא נזקקה לאיפור רב, היא מרחה קרם בסיס קל וטיפת ליפגלוס, אספה את שערה בקשר אלגנטי וענדה טיפות פנינה על תנוכי אוזניה הקטנים.


כשהיא פתחה את הדלת, היא תהתה אם המראה שלה ימצא חן בעיניו. היא קיוותה מאוד שכן.


מבטו טייל עליה באיטיות ובהערכה. עתה, משהיא נפטרה מחליפת העסקים הרשמית, הוא ראה שמלבד פניה המקסימות, לאישה הזאת היתה גזרה מדהימה.


למראה ההתפעלות הגלויה שבעיניו, קאריס השתכנעה שמה שהוא ראה מצא חן בעיניו.


מפני שידעה עכשיו כמה הוא מושך, היא חשבה שהיא מוכנה לקראתו ולא ציפתה ליפול מהרגליים למראהו. אך הוא גרם ללבה לדפוק בטירוף, מפני שהוא היה נאה מתמיד בז'קט ערב מוקפד ובעניבה שחורה.


היא נשמה עמוק והזמינה אותו, "אם תרצה להיכנס לרגע, מר דוורו...?"


"למה שלא תקראי לי זאנדר? כל האחרים קוראים לי ככה."


"זאנדר?" חזרה אחריו בהיסוס.


"טעות בתעודת הלידה שלי," הסביר עם זיק בעיניים. "ההורים שלי התכוונו לקרוא לי אלכסנדר, אבל איכשהו השם זאנדר נרשם והוא נשאר."


הוא נכנס בעקבותיה לסלון המרוהט בנעימות והעיר בחיוך, "מקום נחמד. את גרה כאן לבד?"


"לא, אני חולקת. אבל מיץ' בחופשה ברומא עד סוף השבוע הבא."


"מיץ'?"


"דיאנה מיצ'ל, אבל כולם קוראים לה מיץ'."


פתאום קאריס נזכרה בשעה והוסיפה בחיפזון, "אני מוכנה. אני רק צריכה לקחת את הז'קט והתיק שלי."


"זה תענוג למצוא אישה גם יפהפייה וגם דייקנית."


דבריו העבירו בה רטט קטן של התרגשות. אך היא ידעה שהיא חייבת להישאר עם הרגליים על הקרקע, לכן העירה במעשיות, "אני צריכה להיות דייקנית. אני מקווה לחזור לכאן בזמן כדי להכניס את התיקים שלי לרכב ולהגיע לקטונה לפני חצות."


הוא העיף מבט במזוודה ובתיק הנסיעות הממתינים ושאל בהתחשבות, "את תנהגי שם הרבה?"


היא נענעה בראשה. "אני מניחה שבכלל לא. מחר על הבוקר סם ואני נצטרף לקבוצה קטנים של מטיילים שיוצאים לטרק בן חמישה ימים לאורך רואוטון ווי. אבל אני זקוקה למכונית שלי כדי להגיע לקטונה ובחזרה."


"אם זה הכול, יש לי הצעה. המסעדה שאליה אני מתכנן לקחת אותך נמצאת בדרך לקטונה."


היא חיכתה בקוצר נשימה פתאומי, תוהה מה מצפה לה.


"אז אם ניקח את התיקים שלך איתנו, אז אחרי שנאכל, במקום להחזיר אותך לכאן אני אסיע אותך לחברה שלך. זה יחסוך הרבה זמן."


"אבל..."


"כך תהיה לנו הזדמנות לבלות יחד זמן ארוך יותר ולאכול ארוחה נינוחה יותר."


הזדמנות לבלות יחד זמן ארוך יותר...


לבה הגיב בצורה משונה, הבחינה קאריס, "אבל אז לא תהיה לי מכונית כדי לחזור."


"הבית שלי נמצא רק כעשרים קילומטרים מקטונה, אז אם תודיעי לי מתי החופשה שלך נגמרת, אני אוכל בקלות לאסוף אותך."


"אני לא יכולה להטריח אותך ככה," מחתה.


"זו לא טרחה. אחרת לא הייתי מציע את זה." הוא הוסיף נמרצות, "זה כל המטען שיש לך?"


"כן."


"יש עוד משהו שאת צריכה לעשות לפני שנלך?"


השכל הישר אמר לה להתעקש ולסרב שיאיצו בה, אבל כשהיא הביטה באותן עיניים ירוקות, היא היתה אבודה.


"לא," ענתה.


הוא כרך את הז'קט שלה סביב כתפיה והושיט לה את תיקה, לפני שהוא הרים את המזוודה ואת תיק הנסיעות שלה. "אז בואי נזוז."


קאריס הרגישה שהיא נישאת קדימה על-ידי רוח חזקה. היא הניחה לו ללוות אותה החוצה אל מכונית ספורט כסופה ואלגנטית שחיכתה ליד המדרכה.


כשהמטען שלה אופסן מאחור והיא ישבה במושב הנוסע, זאנדר התיישב מאחורי ההגה. "מוכנה?"


היא הנהנה.


המנוע נהם כמו חתול מסופק; הם חצו את הכיכר השקטה והצטרפו אל תנועת הערב הסואנת.


כעבור כחמש דקות עזבו את פאתי העיר ונסעו דרום-מערבה.


למראה הפסגות המיוערות של הרי הקטסקילס במרחק, קאריס שאלה, "לאן בדיוק אנחנו נוסעים?"


"המסעדה נקראת לה ז'רדן רומארה. זה מקום די מיוחד, ויש שם שף צרפתי מצוין."


"כמה זה רחוק?"


"לא רחוק מדי. זה קרוב להרים, בשוליו של כפר קטן יפה שנקרא ברייט אנג'ל פולס, מפלי המלאך הזוהר."


"אוה, פעם עברנו דרך ברייט אנג'ל פולס!" קראה. "אני זוכרת את המקום בגלל השם המקסים שלו."


"את מכירה היטב את האזור?"


"לא במיוחד. אבל אבא שלי לקח אותי פעם או פעמיים לאזור ההוא כשהייתי צעירה יותר, והוא תמיד נראה לי ממש ציורי."


"זה נכון," הסכים. "זו הסיבה שבחרתי לקנות בית באזור הזה."


אם היה לו בית, וגם דירה בעיר ומכונית יוקרתית, הוא כנראה היה גבר עשיר יחסית. לבושו אישש זאת.


אבל גם אילו הוא היה מרושש, עם המראה והכריזמה שלו זה היה פלא שהוא עדיין היה רווק.


הם נסעו על כביש שקט תחום אשוחים, ופתאום הוא קטע את מחשבותיה כדי להעיר, "עוד מעט נגיע לגשר שעובר מעל ערוץ ברייט אנג'ל. אם תסתכלי שמאלה, תהיה לך תצפית טובה על המפלים. הם מרהיבים."


כשהם ירדו בשיפוע, קאריס ראתה את הגשר לפניהם, ומעבר לו שטח חניה קטן שממנו יצא גרם מדרגות אבן קצר אבל תלול וצר שהוביל אל תצפית שהיתה מוגנת על-ידי מעקה בגובה החזה.


כשהם חצו את הגשר, היא הביטה שמאלה, כפי שנאמר לה. סדרה של מפלים עדינים, שנראו כמו פקעת של חוט משי מגולגל, צנחו בחינניות אל המעמקים הסלעיים; קשת התקמרה באוויר, מוארת על-ידי קרניה של השמש השוקעת, ויצרה הילה רבגונית.


המחשבה הראשונה שלה היתה שהוא צדק כשאמר שהם מרהיבים. למעשה, אפילו מילת התואר הזאת נאמרה בלשון המעטה.


כשהוא העיף בה מבט, כאילו ניסה לאמוד את תגובתה, היא אמרה בצרידות קלה, "הם עוצרי נשימה. פשוט עוצרי נשימה."


"כך גם הערוץ עצמו. אבל הוא כל-כך עמוק עד שאפשר לראות אותו כמו שצריך רק מנקודת התצפית."


"אנחנו יכולים לעשות את זה? יש לנו זמן?"


"אם את רוצה ללכת לשם, אנחנו נפנה את הזמן." תוך כדי דיבור הוא פנה אל החניון.


אחרי שעזר לה לצאת מהרכב, הוא הזהיר, "כדאי שתתני לי ללכת ראשון. חלק מהמדרגות שחוקות ולא ישרות ועלולות להיות מסובכות עם העקבים הגבוהים האלה." היא הלכה אחריו בזהירות, וכשעמדה ליד המעקה, השקיפה על הערוץ.


נשימתה נעתקה למראה הסלעים הנפולים והמים הלבנים הגועשים הרחק למטה. היא עדיין הביטה במחזה בהשתאות כשבן-לווייתה הזכיר לה, "אם את רוצה להגיע לקטונה הלילה, כדאי שנזוז."


המחזה המרהיב עדיין מילא את מוחה כשהיא אחזה במעקה המתכת והחלה לעלות בחזרה במדרגות כשזאנדר בעקבותיה.


היא כמעט הגיעה למעלה כשפספסה מדרגה והחליקה.


זאנדר עצר את נפילתה וייצב אותה עד שהיא התעשתה לפני ששאל, "נגרם לך איזה נזק?"


"לא, אני לא חושבת," ענתה.


אך כשניסתה לטפס את המדרגות הנותרות, היא לא הצליחה לעצור השתנקות של כאב.


"מה קרה?"


היא הודתה בעל-כורחה, "אני חוששת שעיקמתי את הקרסול."