אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בישראל, כמו גם במדינות דמוקרטיות רבות אחרות, היא הקביעה מהי שיטת הבחירות המתאימה והטובה ביותר לבחירת חברי בית הנבחרים. ככלל, לשיטת הבחירות נהוג לייחס חשיבות והשפעה רבה על איוש המשרות הנבחרות, על התנהגות הנבחרים והבוחרים, על סדר היום הציבורי ועל אופייה של הדמוקרטיה. לא בכדי הדיון ברפורמה בשיטת הבחירות לכנסת נמצא על סדר היום הפוליטי של ישראל מאז היווסדה.
מחקר המדיניות שיטות לבחירת בתי נבחרים דמוקרטיים מציג דיון עשיר ומעמיק במאפיינים ובהגדרות היסוד של שיטות הבחירה לבית הנבחרים ומביא מפה מעודכנת של שיטות הבחירה הנהוגות ב-80 דמוקרטיות בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. המחפש את הפרטים הקטנים יוכל למצוא תשובות לשאלות האלה: אילו שיטות בחירה של בתי נבחרים נפוצות במדינות הדמוקרטיות ומהם מעלותיהן וחסרונותיהן; מהן אפשרויות ההצבעה הניתנות לבוחרים, ומה מייחד את פתק ההצבעה של כל מדינה; כיצד קובעת כל שיטת בחירה אילו מן המפלגות תזכה במושבים בפרלמנט; היכן ממוקמת ישראל בעניין זה ביחס למדינות דמוקרטית אחרות, ואילו רפורמות בשיטת הבחירות מתאימות לה?
מרכז הכובד של מחקר זה הוא בסרטוט תמונת מצב עדכנית ומשווה של שיטות הבחירה ובהצעות מתונות לרפורמה בשיטת הבחירות לכנסת ישראל. ההצעות מבוססות על הניסיון הבין-לאומי ועל הרפורמות שהונהגו בשנים האחרונות בדמוקרטיות רבות. המחקר מציע אמות מידה רצויות להערכת שיטות בחירה ובוחן לאורן את היתרונות ואת החסרונות של שיטות הבחירה השונות, מברר את חולשותיה של שיטת הבחירות היחסית הנוכחית, מציג הערכות של התוצאות שהיו מתקבלות אילו הונהגה בישראל שיטת בחירות אזורית ומנסח המלצות להתמודדות עם כשלי השיטה המקובלת בישראל.